הציווי "לך לך" מלמד אותנו על הצורך לנוע ולהתקדם. החיים של האדם בעולם הם מסע שמתחיל ברגע לידתו. האדם נע מנקודה לנקודה, עובר תהליכים וחווה התמודדויות בתחומים שונים ומגוונים של חייו, מתוך רצון ושאיפה לממש את שליחות נשמתו בעולם, ולהביא את עצמו לגאולה פרטית. גם העולם כולו עובר 'מסע' וצועד לקראת ה'יעד' הכללי – הגאולה האמיתית והשלמה.
ההסתכלות על החיים כעל מסע רצוף יעדים ומטרות מביאה את האדם לרכז את תשומת ליבו במה שהוא צריך להשיג ונמצא מחוצה לו: שיפור המצב הכלכלי שלו, המצב הבין־אישי, שלום הבית, חינוך הילדים, כשכל כל זה הוא בעצם חלק מבירור ותיקון חלקו בעולם וביצוע שליחותו הפרטית בהפצת היהדות ומעיינות החסידות והכנת העולם לגאולה האמיתית והשלמה.
נשאלת השאלה, כמו שהינך שואל בשאלתך: האין התמקדות זאת בהשגת יעדים מחוץ אליו, מרחיקה את האדם מעצמיותו שלו? אולי האושר האמיתי נמצא דווקא אצל אדם המתענג ושמח במה שיש לו ואיננו עסוק רק בהסתכלות אל החוץ?!
לכאורה, החיבור של האדם אל עצמו יכול לבוא לידי ביטוי רק כאשר הוא קשוב למתחולל בפנימיותו ושמח במעלותיו ובערכו האמיתי, ובעיקר חווה רגיעה ומנוחה פנימית, שנובעות מאמונה בשלמות הלא מותנית הקיימת מצד הנשמה, על דרך "איזה הוא עשיר? – השמח בחלקו". אדם שאינו שרוי בשלווה כזאת אלא נלחץ להשיג את מה שעדיין אין לו, והוא מרגיש שהשלמוּת חיצונית לוֹ ואיננה בהישג ידו כביכול, הופך בעיני עצמו לחסר ול'עני' בדעת. חוסר רגיעה אופף אותו, ובהיותו קשוב אל מה שקורה בחוץ ומוטרד ממנו, הוא מתרחק מעצמו.
אז כדי לענות על השאלה, וכדי לבחון את התשובה הנכונה, נתבונן במסע הראשון של אברהם אבינו המסופר בתורה.
באחת השיחות (כ"ו בתשרי תשמ"ח) הרבי אומר: בשעה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, הלך, הינה לעיני אומות העולם היה נראה שהולך ממקום למקום, ממדינה למדינה, מעיר לעיר. אבל באמת, כביאור החסידות, ההליכה (לֶךְ) הייתה למקום שאליו היה צריך להגיע (לְךָ), היינו שהיה הולך ונעשה קרוב יותר, באופן פנימי יותר, אל עצמו, אל פנימיות נפשו שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש".
מכאן אנו למדים, שהמסע שהאדם יוצא אליו מרגע לידתו, למילוי שליחותו ופעולתו בעולם, הוא גם מסע אל תוך עצמו, אלא שאֶת עצמו הפנימי האדם מוצא בהשגת יעדים אמיתיים שנמצאים לכאורה מחוצה לוֹ.
הגשמת היעדים בחוץ והצורך ללכת ולהתקדם אינם מנוגדים לשאיפה למימוש הפנימי של האדם. אדרבה, מימוש פנימי שלם וחשיפת העצמיות באים דווקא על ידי הגשמת יעדים בחוץ.
עומק השלמות האמיתית של האדם מתגלה כאשר הוא מצליח לבטא את השלמות הפנימית והרוחנית הקיימת בו – בתוך המציאות הגשמית והחסרה. השילוב של שני הממדים הללו – הפנים והחוץ – הוא המאפשר לאדם לגעת במהותו העמוקה ביותר ולחשוף את ה'אני' האמיתי ואת השליחות המיוחדת שלו בעולם.
זוהי גם משמעתו של הפתגם שהרבי מביא ש"שליח בתוספת יו"ד (המורה על עשרת כוחות הנפש) – בגימטרייה משיח": עבודת השליחות והפעולה בעולם, בעזרת כל כוחות הנפש, הן־הן הדרך להגיע לגאולה פרטית ולגילוי ה"משיח" שבכל אחד, היינו לעצמיות נשמתו.
לפעמים אדם מוכן ורוצה לצאת למסע קדימה למימוש שליחותו אבל אינו יודע כיצד לעשות זאת נכון. הוא עלול ללכת סחור־סחור בלי להתקדם התקדמות של ממש.
לעיתים האדם מציב לעצמו יעדים שאינם מתאימים לו. השגתם עשויה להיות משימה בלתי אפשרית, ואי־הגשמתם עלולה להפיל אותו לייאוש. הטעות בבחירה מאפיינת את 'הנשמות התועות' – אנשים החדורים רצון עז לממש את ייעודם ולבצע את תפקידם בעולם, אבל בשל בחירה ביעד מוטעה אינם מצליחים להגשים את ייעודם ולמלא את תפקידם.
כישלון גם עלול להיגרם בשל הפרעות מבחוץ או מבפנים, ועשוי להביא את האדם לידי תסכול. יהודי וחסיד יודע שכל מאורעות הבריאה וכל מה שהוא עובר בחייו מושגחים בהשגחה פרטית, וה' נמצא איתו בהצלחותיו ובכישלונותיו כאחד. עם זאת, אין הוא פטור מלשאול את עצמו: מה עליי לעשות בדרך הטבע, כדי לממש את השליחות?
כשאדם נכשל ואינו מצליח לממש את יעדיו, נחסם ונתקע בהתמודדותו עם האתגרים שבחוץ, הכישלון עשוי להעיד שהיעדים אינם מוגדרים אצלו בצורה נכונה ומדויקת או ללמד שהוא עצמו אינו פועל ממקום פנימי נכון. הקשיים החיצוניים בעצם משדרים לו: אתה מוכרח לחשוף מקום עמוק יותר בתוכך, ואת זאת תעשה בעזרת הכוחות וכלי ההתמודדות הטמונים בך.
כדי להציב יעד נכון, האדם צריך לפעול ממקום נכון בתוכו. רק כאשר האדם פועל בתוכו בצורה נכונה, בגישה חיובית ושמחה, בכלים נכונים, כגון קיום ההוראה "עשה לך רב", הוא יוכל לצעוד בבטחה לקראת הגשמת היעד ומילוי השליחות, לגאולתו האישית, ובד בבד גם לגאולה הכללית, שבה העולם כולו מגיע ליעד האמיתי ולסיום המסע שלו.
