Ask The Rabbi

נושא: גאולה ומשיח

חיוב אכילת לחם

מי שנמצא כעת בתקופה שעושה 'דיאטה' ונמנע מאכילת לחם, האם יש לו חיוב לאכול פת בשבת לצורך הסעודות, או שיכול להיפטר מכך?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה המקור לחיוב אכילת פת בשבת. ב) מה החיוב מעיקר הדין והמינימום הנדרש לכך ג) חיוב זה חל גם על אדם שאכילה זו מזיקה לו או לא.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך בסימן רעד, סעיף ד', שם כתב המחבר שסעודות של שבת בשחרית ושל ליל שבת, לא ניתן לעשותם בלא אכילת פת. ולא ציין את סעודה שלישית כפי שנדון בזה בהמשך.
וטעם הדבר, הוא מפני שגדר סעודה הוא אכילת פת דוקא, ולכן אפילו אם האדם יאכל ריבוי מיני מאכלים שונים ותבשילים, מכל מקום לא יחשב בגדר סעודה לעניין סעודות שבת, ואפילו אם ישבע מכך כראוי. מאחר ומקור סעודות שבת הוא מאכילת המן. ועליה נאמר בפסוק 'ויאמר עליהם משה הוא הלחם אשר נתן ה'' לכם, ולכן יציאת ידי חובה הוא בלחם דוקא. וגם שהוא עיקר הסעודה.
אמנם נחלקו הפוסקים האם חובת סעודות השבת באכילת לחם הוא מן התורה, כפי שלמדו זאת מאכילת המן מהפסוק 'אכלוהו היום כי שבת היום', או שהוא רק מדברי סופרים רק שהסמיכו זאת על הסיפוק. אמנם חיוב אכילת הסעודות איך שלא יהיה חל על האנשים והנשים בשווה, כמבואר בשולחן ערוך בסימן רצא, סעיף ו'. וגם יש לחנך בה את הקטנים. ומאחר והיא חובה, כל עוד אדם ששכח לומר 'רצה בברכת המזון, עליו לחזור שוב על ברכת המזון כי לא יצא ידי חובה. וכמבואר בשולחן ערוך סימן קפח.
עוד נחלקו הפוסקים האם ניתן לצאת ידי חובת סעודות שבת בשאר מיני מזונות, או שצריך דוקא פת גמור. ולרוב הפוסקים צריך דוקא פת גמור שהוא לחם בכדי לצאת ידי חובת סעודות אלו. כמבואר בפרי מגדים סימן קסח באשל אברהם סימן קטן טז. ואמנם אם אכל מהם כשיעור קביעות סעודה, כמובן בדברים שמועיל בהם שיעור קביעות סעודה, הרי שוודאי יוצא לדברי הכל ידי חובת סעודה, מאחר ובשיעור זה נחשבים הם כפת ממש ומברך עליהם ברכת המזון. ושיעור קביעות סעודה הוא לערך 240 גרם לשיעור הגאון ר' חיים נאה. ואמנם אם לא אוכל כיעור קביעות סעודה, אין חשיבות סעודת שבת מחשיבה הדבר כשיעור חשוב וכקביעות סעודה, אלא צריך את המכות ממש, כפי מסקנת השערי תשובה בסימן קפח, אות ב'.
וכן כתב מפורש בשולחן ערוך הרב בסימן קפח בסעיף י', שבשבתות וימים טובים של שלש רגלים הוא חייב לאכול פת שמברכים עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג, וביום טוב נאמר ושמחת בחגך, ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם שקובעים עליו סעודה. שהלחם הוא עיקר הסעודה. שכל סעודה נקרא על שם הלחם. ומיני לחמים שאין קובעים עליהם סעודה, אזי צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה, ואז הוא חייב לברך ברכת המזון כמבואר בשולחן ערוך בסימן קסח.
אמנם בהגהת אחיו המהרי"ל על הגיליון שם מובא, ששמע ממנו בסוף ימיו, שחזר בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה במיני מזונות, מאחר וגם בברכת מעין שלוש שאומרים על אכילת כזית ממיני מזונות – אף בלא קביעת סעודה, ישנו הזכרה של קדושת השם.
וכתבו האחרונים שאמנם גם קולא זו הוא רק מחמשת מיני דגן אפויים, מה שאין כן מיני תבשילים אפילו אם אכל מהם הרבה לא יצא בהם ישי חובה, מאחר ובכדי לצאת ידי חובת סעודה יש לאכול פת דוקא. ואמנם לפי ההגהה המובאת לפניכן, עיקר הטעם הוא מאחר וגם במעין שלוש יש הזכרת קדושת שבת. ואם כן טעם זה שייך גם בתבשילים. אמנם יש לומר שהכוונה היא לאחר שישנו גדר פת. אזי מספיק הזכרה בברכה מעין שלוש.
אמנם לכתחילה יש ליזהר לאכול כביצה ויותר של פת, ואת הכזית לאכול בתוך כדי אכילת פרס. ובדיעבד כגון חולה או זקן, יש לסמוך שמספיק כזית פת. כמבואר במגן אברהם ריש סימן רצא. וקצות השולחן סימן לו אות ה'.
העולה מן האמור: שלאדם כאמור מספיק שיאכל על כל פנים פת בשיעור 'כזית' (27 גרם). (וההולך בשיטת 'שולחן ערוך הרב', יכול להקל לאכול גם כזית מזונות).
[אמנם אם מדובר בסכנה בריאותית על פי הוראת רופא, וודאי שפטור מחיוב זה של אכילת פת].

מקורות