בעניין החטאים אצל הצדיקים ישנם ביאורים רבים בתורת החסידות, ולהלן יובאו חלק מן המובא בקיצור, ומתוך הביאור הזה יהיה ניתן להבין גם את המובא לגבי אברהם אבינו ש"ויצחק ויאמר לבו הלבן מאה שנה יולד" – שאין הכווונה לחטא כפשוטו, וכפי שיתבאר לקמן.
בתניא מובא שלצדיקים אין כלל יצר הרע, וכך כתוב שם:
"אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים ארז"ל צדיקים יצ"ט שופטן שנא' ולבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו אף שזכיותיו מרובים על עונותיו אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל ולכן ארז"ל במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמ"ש וצדיק יסוד עולם".
היינו שהמשמעות האמיתית של התואר צדיק הוא לא כמו שמפרשים אותו העולם שבכללות הוא עושה מה שצריך, וכמעט הוא לא חוטא, אלא המשמעות האמיתית היא שאין לו יצר הרע כלל, כי כבר הרג אותו בתענית, אלא כל כולו הוא מציאות של קדושה, ואין לו אפי' מחשבה לעבור על הרצון העליון. (וכפי שמבואר שם לגבי המושג "צדיק" כן הוא המושג לגבי "בינוני" – ועיין באריכות בח"א של ספר התניא).
ומתוך הנחת יסוד זו, מובן וברור, שהחטאים אצל האבות אינם חטאים במובן הפשוט ח"ו, שהרי אצל צדיקים גמורים אין כלל יצר הרע .
עניין נוסף קיים אצל האבות, שהם היו "כל ימיהם" מרכבה לרצון העליון , שמצד אין אפשרית כלל מציאות של רע ח"ו, שהיא השרש לכל חטא,
וכפי שמובא בתניא פרק כ"ג:
"כך ד"מ החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה.. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברי' דברי תורה והמוח שמהרהר בד"ת וי"ש ובגדולת ה' ב"ה. וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם",
וכמו שמרכבה היא בטילה בכל מציאותה אל הרוכב שלה ללא שום מציאות של מחשבה אחרת, אלא כל כולה בטלה אל הרוכב, כן הוא גם אצל האבות, שהיו מרכבה ממש אל הרצון ללא שום רצון עצמי.
ומתוך הנחות אלו מובן ופשוט, שלא שייך אצלם כלל המושג של חטא במובנו הפשוט, אלא "חטאם" הוא העדר אור (חטא מלשון חסרון ) – שבקדושה עצמה נגרם על ידם העדר מסויים בהמשכת אור עליון. בדומה למיעוט האור שבהשתלשלות המדרגות מלמעלה, שבכל דרגה יש פחות אור מאשר בדרגה שמעליה,
וכמו שצמצום וירידת האור למעלה, עד לצמצום הראשון, הוא בשביל הגילוי, כ"ה גם בנוגע להחטאים שאצל האבות כו'. אלא שמ"מ, בחיצוניות זה נראה לחטא – בדוגמת הידוע שחסרון האור בצמצום הראשון הוא נתינת מקום לחטא כפשוטו.
הסבר זה אינו מהווה סתירה למאמר הידוע על הפסוק "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו , ואם תאמרו איך אפשר הדבר אשר אברהם יהיה מסתפק במאמר ה', תדעו אשר זהו מצד הגוף ואשר גם גוף קדוש בשר הוא" –
שבהשקפה ראשונה משמע ממאמר זה שאכן מה שאמר אברהם אבינו היה זה איזה הסתפקות במאמר ה', וזהו מצד הגוף, שמזה נראה ששייך אצלם איזה מושג של חטא "מצד הגוף" עכ"פ,
אלא שההסבר האמיתי שבזה הוא כמו שמבאר הרבי , שאדרבה, מכך שבמאמר עצמו מופיע הביטוי "גוף קדוש", מובן, שלא היה זה חטא כפשוטו, כי בקדושה אין כלל רע.
לכן יש להסביר את משמעות המאמר, שגם כל מה שעשו האבות רק "מצד הגוף" ומפני ש"בשר הוא" נעשה באופן שיכול להתפרש בפשטות ובחיצוניות כחטא כפשוטו, אך אין זה חטא כפשוטו כלל וכלל.
בדוגמת הידוע, שמשם אלקים [שרש הכלים – דוגמת גוף האדם ], אף שהוא שם קדוש, אפשר להיות ממנו יניקה לחיצונים, ועד"ז גליא דתורה, שאף שהיא חכמתו של הקב"ה ואין בה תערובת רע ח"ו , מ"מ, אפשר להיות ממנה יניקה ח"ו . וע"ד מרז"ל עה"פ נעשה אדם: כתוב והרוצה לטעות יטעה.
אך באמת, לא שייך אצל האבות כלל המושג של "חטא" כפשוטו, אלא רק באופן שיכול להתפרש בחיצוניות, ולכן גם מאמר אברהם ש"צחק" כביכול על מאמר ה', אין זה כפשוטו ח"ו, כי בקדושה – שזוהי כל מציאותם של האבות – לא שייך כלל וכלל המושג של רע.
ויהי רצון שתיכף ומייד יקויים הייעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כך שלא יהיה שייך כלל המושג של חטאים אצל כל אחד ואחד מישראל, אלא קיום רצון ה' תמיד כל הי
