חובת 'המוציא' בסעודות ראש השנה

תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים:  א) האם ישנו חיוב לאכול פת ביום טוב? ב) האם ראש השנה שונה בזה מכל שאר ימים טובים? ג) אם כן, האם יש הבדל בזה בין ליל ראש השנה ליומו?

כתב מרן המחבר בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף א', שחייב אדם ביום טוב לבצוע על שני ככרות, ולקבוע כל סעודה על היין.

וחיוב זה הוא שיעשה האדם לפחות ב' סעודות, אחת בלילה ואחת ביום בבוקר (מגן אברהם). אך ביום טוב שלא חל בשבת אין זקוקים לעשות סעודה שלישית (טור בשם אביו).

וטעם הדבר הביא בשולחן ערוך אדה"ז (שם בסעיף ג'), שזהו מפני שאכילת פת נכללת בחיוב עונג ושמחת יום טוב שאמרו חכמים. וכמבואר בסימן רמב סעיף א', שהעונג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה – הוא מן התורה. וביאר בקונטרס אחרון שם (סימן קטן ב') שמה שנכלל בעונג והשמחה מהתורה ביום טוב הוא רק עונג שיש בו שמחה – כמו בשר ויין, כפי שאמרו חכמים שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. אבל העונג בשאר דברים – כמו אכילת פת, אינו אלא מדברי סופרים כמו שהוא בחיוב שבת. ולכן כתב כאן בסימן תקכט לגבי חיוב אכילת פת שנכלל בעונג יום טוב – "איזהו עונג שאמרו חכמים".

כלומר, כאשר חכמים למדו שבמצות עונג נכלל עשיית "סעודה" בלילה ובבוקר, ולא מספיקה רק אכילת בשר ושתיית יין, הנה נוצר מכך חיוב מדברי סופרים לאכול לחם, מאחר ועיקר ה"סעודה" הוא הלחם שהאדם אוכל.

ולכן צריך האדם ליזהר לאכול בכל סעודת יום טוב פת בשיעור כביצה ומעט יותר (מגן אברהם), מאחר ועד שיעור כביצה נחשבת האכילה כאכילת ארעי, ומעט מעבר לכך נחשבת אכילת קבע, ועל כן ישנו שיעור האמור.

כל האמור הוא לגבי כל יום טוב. ולגבי ראש השנה מביא הרמ"א בסימן תקצז סעיף א', שיש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה כמו בשאר 'עשרת ימי תשובה' שיש מתענים בכל ימים אלו.

אמנם אין הלכה כדבריהם, אלא אסור להתענות בראש השנה – כמו שאסור להתענות בשארי שבתות וימים טובים. ואדרבה מצוה לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה. וכמבואר בסימן תקפג, שנוהגים לאכול בשר שמן ולשתות דבש ומיני מתיקה כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה. וכן כתוב בעזרא "אכלו משמנים ושתו ממתקים". רק שלא יאכלו כל שבעם בכדי שלא יקלו ראש ותהיה יראת ה' על פניהם (שולחן ערוך אדה"ז שם).

*

ועל פי האמור יצא לנו נפקא מינה לגבי השוכח לומר יעלה ויבוא בברכת המזון בראש השנה, בין אם שכח בלילה לבין אם שכח ביום: וכמבואר בשולחן ערוך אדה"ז סימן קפח סעיף י', שבחול המועד וראש חודש אם שכח לומר יעלה ויבוא בברכת המזון אינו חוזר שוב, מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות בלבד, שאם רוצה האדם יכול לאכול מיני פרות וכיוצא בהם בלא סעודת פת, העיקר שאינו מתענה בהם. ועל כן אינו חוזר שוב את ברכת המזון.

וכמו כן בראש השנה שאינו חוזר שוב על יעלה ויבוא עם שכח, למרות שהעיקר כהדעה שחייב לאכול בראש השנה פת כמו בשאר ימים טובים, מכל מקום כיון שישנם מתירים להתענות ואף אומרים שזו מצוה, על כן למרות שאין הלכה כדבריהם ואין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לחוש לדבריהם על כל פנים לעניין כניסה לספק ברכה לבטלה שלא לחזור שוב על ברכת המזון.

אמנם מובא בסידור אדה"ז, שכל דין זה הוא דוקא באכילת הסעודה של היום דוקא, אך באכילת הסעודה של הלילה חייב לחזור שוב ברכת המזון אם שכח יעלה ויבוא.

וטעם החילוק הביא ב'שער הכולל' מהמגן אברהם, שמאחר וכל הסיבה שלא חוזרים היא מפני חשש ברכה לבטלה על פי הדעה שלא חייבים לאכול ואדרבה מצוה להתענות, הנה כל זה הוא דוקא ביום, שהרי גם לפי דעה זו אין מתענים בלילה, רק ביום. ונמצא שבסעודת הלילה לדברי הכל חובה מדברי סופרים לאכול פת מעט יותר מכביצה, וממילא אם שכח יעלה ויבוא חוזר.

העולה מן האמור: שהעיקר להלכה שחובה מדברי סופרים לאכול אף בראש השנה סעודת פת - לפחות מעט יותר מכביצה (שזו אכילת קבע) - הן בלילה והן ביום - כמו בשאר ימים טובים. [אמנם לעניין מי ששכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, בסעודת הלילה חייב לחזור שוב על ברכת המזון, ובסעודת היום לא יחזור.]