Ask The Rabbi

נושא:

ויכוח על סנדקאות

קרה אצלנו מקרה לא נעים כ"כ, שכיבדנו אחד מקרובי המשפחה הקרובים ביותר להיות סנדק בברית של הילד שלנו, ועוד לפני שנעשתה הברית בפועל, הגיע קרוב משפחה אחר וטען שהוא צריך לקבל את הסנדקות, וממש לא נעים לנו משום צד? מה הדין ברמה ההלכתית?

בתשובה לזה כתבו הפוסקים שהדין הוא תלוי; אם בזמן שבחרו את הסנדק הראשון, לא ידעו מהשני או שלא ידעו שיכול לבוא ולשמש כסנדק, ורק לאחר מכן נתברר להם עליו או שהתברר להם שהוא יכול להיות סנדק בברית והם כעת רוצים בו יותר מהראשון, מחמת שאוהבים אותו יותר או שהוא צדיק יותר, מותרים לחזור בהם.
אמנם באופן אחר, אסורים לחזור בהם לכתחילה, ובדיעבד אם חזרו בהם – נחשב חזרה. (והמקילים לחזור בהם אף לכתחילה - מכיבוד שנתנו עוד לפני שהתינוק נולד, יש להם על מי לסמוך).
ומקורו של דין זה הוא ממה שכתב הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מילה (סימן רסד סעיף א): ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק. ואם נתנו לאחד, אסור לחזור בו. מיהו אם חזר בו, הוי חזרה, ואין מועיל בזה קבול קנין. אבל אם נשבע לו, כופין אותו שיקיים.
היינו, שכדאי וחשוב לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל וגם אחרי "בעל ברית" – היינו סנדק שיהיה יותר טוב וצדיק יותר. אך הוא כותב, שאם נתנו לאחד, אין לחזור בו.
והעיר על זה הט"ז את הטעם (שם ס"ק ה) וכתב: אסור לחזור בו. משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע. כ"כ בית יוסף בשם ריב"ם.
ונראה לי דאם הוא בענין שנזדמן לו אחר כך מוהל [והוא הדין לסנדק, שדינו כמותו] - שהוא אוהבו או צדיק, ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן להראשון למול היה נותן לזה, אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו. ומכל מקום אם נשבע להראשון, לא סמכינן על סברא זאת אם לא שיתירו לו השבועה, ומיהו היתר ודאי מהני. כן נראה לי".
היינו שמחלק בחילוק הנ"ל, אם היה הסנדק הנוסף במחשבה שבחרו את הסנדק הראשון, או שלא ידעו עליו. ואם "אנן סהדי" – היינו שאנחנו משמשים כעדים שאם היא אותו אחד בשעה שנתן לזה הראשון, היה נותן לשני, הרי אין בזה משום דיבור כזב ומותר.
ורק שמוסיפים, שאם הוא נשבע לאיש הראשון, לא סומכים על הסברא שאם היה פה הוא היה נותן לו, אלא א"כ מתירים לו את השבועה.
ובבית יוסף יורה דעה (שם) כתב: בהגהות אחרונות דמרדכי פרק ר"א דמילה (סי' תעב תעג) כתוב כלשון הזה, מהר"ם אומר מי שנדר לחבירו להיות בעל בריתו או למול את בנו צריך לקיים לו, ואף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ב"מ לג: ב"ב סג.), מ"מ הואיל ומנהג בני אדם שנודרים בניהם זה לזה ומקיימים גם כאן צריך לקיים, וראיה מדאמרינן בבבא מציעא (עד.) האי סיטומתא קניא וכו'.
ומיהו רבינו יחיאל אומר דאם הוא מתנה בעודה מעוברת אינו כלום, דהוי דבר שלא בא לעולם, דלא דמי לסיטומתא דהתם בא לעולם ומועיל בה קנין, הילכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור אבל דבר שלא יועיל [קנין], כמו בדבר שלא בא לעולם, לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור עכ"ל.
וביאור הדבר: ישנו כלל ידוע ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" היינו שאי אפשר להקנות לאדם אחר דבר שהוא לא קיים במציאות בפועל.
כמו שאי אפשר לאדם להקנות לאדם איזה חפץ, אם החפץ הזה לא קיים עדיין בתוך המציאות של העולם ולכן היה אמור להיות זה הדין גם בנידון דידן, שלא יכול להקנות את הסנדקות לאדם מסויים, כל עוד ולא היה הילד באויר העולם.
אלא, שכותב, שמאחר שמנהג בני אדם לנדור על דבר זה, ובפועל הם מקיימים כן בפועל, הרי צריך הוא לכבד גם הוא את המנהג בפועל, ולעמוד בדבריו.
ובהמשך מביא את דברי רבינו יחיאל, שאם הוא מתנה את הדבר הזה בעוד האשה מעוברת, הוא לא כלום, ואין זה דומה למקרים אחרים שמובאים שם, עיי"ש.
ויש להוסיף בכל זה, עד כמה הקפידו ונזהרו חכמים שלא לשנות בדבריהם כלל וכלל, ולעמוד בדיבורים שמבטיחים. ובמיוחד צריכים לראות שלא ייצא שמישהו מהצדדים פגוע, ואולי יש להבטיח לאחד מהם שבילד הבא בעז"ה, אזי יתנו לו את הסנדקות, ולא לבוא למקומות של פירוד ומחלוקת, כי שנואה היא המחלוקת וגדול הוא השלום.

מקורות