התעסקות בדברים קשים שאינו מחוייב בהם - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

נושא: מודעות

התעסקות בדברים קשים שאינו מחוייב בהם

תאריך העלאה: 16.02.2021 – 13:26

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

ב"ה.

שלום וברכה. האם יש עניין לאדם לקחת על עצמו ענינים כאלו שאין בהם חיוב, למרות שזה גובל אצלו בצער מסויים, בקושי, או שמוטב לנו לקיים את הדברים שהקב"ה ציווה עלינו, ולא להיכנס סתם לדברים נוספים, ובמיוחד שהם יכולים להיות לא כל כך קלים ויכולים להביא את האדם לידי קושי?

 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
בכללות ענין הצער בקיום התורה והמצוות, הנה צריכים להקדים, שבקשתנו מהקב"ה היא שכל עניני התורה והמצוות יהיו באופן של "טוב הנראה והנגלה", וכמו שאנו מבקשים בכל יום בברכות השחר "אל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון", אלא שיהיה באופן של "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" בגאולה פרטית ובגאולה כללית בפועל ממש.

ועם כל זה, מצינו התייחסות מפורשת בכתובים, כמה וכמה פעמים, על המעלה שקיימת דווקא בקיום התורה והמצוות גם מתוך צער ויגון, גם מתוך הקושי וההעלם, וכפי שנביא בע"ה לקמן.

המשנה בסיום מסכת אבות אומרת "בן הא הא אומר – לפום צערא אגרא", ופירש על המקום רבי עובדיה ברטנורא: "כפי רוב הצער שאתה סובל בלימוד התורה ועשיית המצוות יהי' שכרך מרובה".

באגרות קודש, אנחנו מוצאים עשרות פעמים שהרבי מסביר לאנשים שהקושי והצער שיש להם הוא מאחר שרוצים להעלות אותם למקום של שכר גדול, על בסיס המשפט של חכמים "לפום צערא אגרא".

ודוגמא אחת לדבר, הוא מאגרת קודש בחלק יח' (ו'תתנז), שעונה שם לבחור שמקשה מדוע יש לו קשיים בלימוד התורה וקיום המצוות, בעוד שהוא רואה בחורים "חפשיים" שאצלם הכל הולך בקלות. ועונה לו כך:

"במענה למכתבו מג' אייר, בו כותב ראשי פרקים מאשר עבר עליו, ואיך שהסתדר עתה, ומסיים בתמי' מדוע זה כשרצונו לעלות בדרגות בעניני תורה ומצות, נתקל בכמה קישוים, בה בשעה שרואה בחורים חפשים שחייהם בלי קישוים, בלי יגיעה והשתדלות וכו'.

והמענה על זה.. שככל שיגדל ההישג צריכה להיות ההכנה גדולה יותר ורחבה יותר, וככל שיקטן ההישג או בענין שאין בו כל הישג, תקטן ההכנה או שאין זקוקים כלל להכנה.

ועל דרך זה בהנוגע לחיים מחוסרי תוכן, אין זקוקים להכנה להם, שהרי כל התענוג שיש בהם, לאחרי עבור רגע ואינו, ומה פלא שאין זקוק בזה להכנה, ז.א. כל איש אשר יתבונן בעתידו אפילו לשעה קלה, ישתדל ככל הדרוש בהכנה הכי טובה במשך איזה שנים, כיון שעי"ז ישתפרו חייו בעתיד הקרוב ובעתיד בכלל פי כו"כ במשך עשיריות ועשיריות שנים, וכפתגם הקצר והשנון של חכמנו ז"ל, לפום צערא אגרא, אלא שהאגרא הוא פי כמה של הצער, היגיעה וההשתדלות, ז.א. שבהכפלת היגיעה והשתדלות מתגדל השכר והתועלת פי כמה וכמה".

כל זה הוא הפירוש הפשוט של הפתגם, שככל שיהיו צער גדול יותר, השכר שיגיע הוא גדול פי כמה וכמה.  ומזה כבר אנו לומדים, שיש לנו את הזכות הנפלאה לקיים את התורה והמצוות גם מתוך מקום של צער, והשכר לזה יהיה גדול.

וב"ה, לאחרונה, זכינו בזכות נפלאה ויצא לאור עולם כרך חדש בליקוטי שיחות של הרבי מה"מ, ששם נמצאת שיחה נפלאה – הדרן על מס' אבות[2] – שבו הרבי מבאר בצורה נפלאה ומחודשת את כוונת בעל המאמר, ולהלן נביא את תוכן הביאור בכללות.

בתחילת ההדרן מברר הרבי מצד כמה וכמה שאלות – על איזה שכר מדבר התנא, ומכריח שאין לומר שהכוונה כאן היא על הצער שהאדם מחוייב בו כחלק מעבודתו בקיום התורה והמצוות, כי אם על צער אחר.

ובלשונו הק': "ויש לומר, שכוונת המשנה בהלשון "צערא" היא לרמז שהצער בתומ"צ (המדובר במשנה) הוא צער כזה שהאדם מקבל על עצמו מדעת עצמו, שלא נצטווה עליו ואינו מחוייב בו [צער סתם – ולא צער הידוע, כי מאז נכלל וקשור בהחיוב וציווי], וכמו: קבלת הידור מצוה, הנהגה טובה, מינוי לדבר שבקדושה וכיו"ב".

ומסביר שם הרבי בהערה, שאם האדם מצטער בעניין שהוא נצטווה בו, מכיוון שיש לו בזה גם תענוג (מזה שמקיין את הציווי), אין זה צער אמיתי. מה שאין כן בצער שהוא מקבל על עצמו מדעת עצמו, ולכן זה נקרא "צערא" סתם, כי זה דווקא צער אמיתי.

ומאריך ומבאר שם, שהחידוש בצער זה הוא אפילו אם יכול לבוא איזה שהוא הפסד ע"י קבלת ההידור שלו – כמו אדם שקיבל על עצמו הנהגה טובה, הידור מצווה, והוא נהג בה כבר ג' פעמים ולא אמר בלי נדר, ואזי יכול לבוא מצב שהוא לא יקיים את ההידור ויצא מזה סוג של "פשיעה" והפסד מסויימים. או אדם שקיבל על עצמו מינוי לדבר שבקדושה, ובהמשך נוצר מזה מצב של חילול השם.;

שבכל מצבים אלו – הייתי יכול לחשוב, שלא מגיע לו לאדם שכר על זה, והחידוש במשנה זו הוא, שגם היכן שעל ידי הצער שקיבל האדם על עצמו, מדעת עצמו, נגרם הפסד מסויים לבעל הבית האמיתי – הקב"ה שאמרתי ונעשה היפך רצוני, מ"מ הקב"ה נותן לו שכר על פעולתו. כי ישנו עניין גדול וחשוב בכך שהאדם לוקח על עצמו הידור ומעלה למרות שזה קשה לו.

ולסיום, מביא שם הרבי, שזהו הסיבה שמשנה זה הובאה בסיומה של מסכת אבות, כי זה המעלה העיקרית ב"מילי דחסידותא" – כי המעלה של קבלת צער שאין בו חיוב כלל, הוא מעלה הכי גדולה במילי דחסידותא גופא.

וכמובן, שבכל עניין ועניין צריכים לראות עד היכן מגיעים הדברים, ולא צריכים להגזים וכו', אבל מכל הנ"ל רואים אנו בפשטות על המעלה הגדולה הקיימת שהאדם לוקח על עצמו עניין, מינוי לדבר שבקדושה, או איזה הידור מצווה, למרות שאין הוא מחוייב בו כלל, ולמרות שזה יכול להביא לידי צער.

ויהי רצון, שלא נצטרך להגיע לשום צער, אלא רק עבודה מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך שמחה אמיתית בגאולה האמיתית והשלימה, שעד לרגע זה ממש היא עדיין לא הגיעה, ואנו שמחים בשמחה כאילו היא בא הרגע ממש תיכף ומייד ממש.

מקורות

דילוג לתוכן