התמודדות עם שאיפות גדולות

שלום וברכה
שאיפות גדולות זה מצוין. זה מראה שהנפש האלוקית נמצאת בעוצמה ובעלייה.
הביעה היא שזה עלול להוות מקור לתסכול, כאשר הציפיות לא מתממשות.
לכן יש להתמקד ברובד המעשי בהליכה צעד אחר צעד.
לדוגמא: אני רוצה לקיים מצות אהבת ישראל בשלימות. אבל אתחיל בניסיון להסתדר עם מישהו קרוב אלי, שבגדול אני אוהב אותו, רק לא תמיד מסתדר איתו, ואחר כך אלך לפתור סכסוכים רחוקים יותר.
אני רוצה להשפיע על הזולת באופן מאוד רחב, על הרבה יהודים וכדומה, אבל אתחיל מבחינה מעשית, עם "חברותא" עם מישהו אחד, או שניים, ומתוך זה אתקדם יותר.
ניתן ללמוד ממה שאומר אדמו"ר הזקן בתניא פרק יד, על המקום של הבינוני ששואף להיות צדיק.
הוא אומר שם עיקרון מאוד ברור: לרצות להיות צדיק זה מצוין, זה נצרך, זה אפילו חובה כדי לקיים את השבועה "תהי צדיק", אבל "ה' יעשה הטוב בעיניו", אנו צריכים לעשות ולהשתדל, והתוצאות לא מובטחות לנו. כמו כן אומר שם, גם הרגל מסויים, אף שהוא לא שלם, יש לו חשיבות גדולה, ולבסוף מסיים, שאולי תהא סייעתא דשמיא להגיע לזה בשלימות.
כלומר, אין לבטל את השאיפה, אבל מבחינה מעשית יש למקד אותה, ולהיות נכונים פנימית להתקדמות בהדרגה.
כמה צריך ללכת? כמה לנסות? מה בדיוק השלב המתאים לי? זה חלק מה"בירור" שאדם צריך לעשות עם עצמו, ובהתייעצות עם הרב שלו ("עשה לך רב"), עזרה מחברים שמכירים אותו (קנה לך חבר") וכו', כדי שמצד אחד לא יעשה הנחות לעצמו, אך מצד שני יציב לעצמו יעד מתאים, שיביא אותו לצמיחה והתקדמות.