Ask The Rabbi

נושא: הלכה

השתכרות בפורים

בפורים כולם שותים ומשתכרים, במבט מסויים זה נראה התנתקות מהמציאות של העולם וחיפוש משמעות אחרת לחיים.. איך אנחנו כאנשים שחיים בעולם הזה, מצווים ביום הזה להשתכר ולצאת מהמציאות שלנו – האם אין עניין לעבוד דווקא בתוך העולם, בתוך המציאות שלו?

אחת ממצוות פורים היא משתה ושמחה, ולא סתם שמחה, אלא שמחה "עד דלא ידע". פורים הוא החג היחיד בשנה שבו "חייב איניש לבסומי" – חובה שאותה מקיימים בעיקר בשתיית יין.
היין מתאפיין בשתי תכונות: מצד אחד היין משמח, מביא להתרוממות רוח, לאהבה, לחיבור ולהתמזגות: "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו); ומצד שני היין עלול להוביל לשכרות הרסנית, לנפילת רוח, לריחוק, לניתוק ולחוסר הרמוניה .
וכמו ביין כך גם בשמחה – ישנה שמחה אמיתית, וישנה שמחה אחרת – המפילה ומנתקת.
לדוגמה: כאשר אדם חווה בחייו הצלחה, הוא מרגיש סיפוק עצמי, ומתעוררת בו שמחה. לעיתים שמחה זו מלווה בהרגשת רוממות ועליונות על הזולת, ואז הוא עלול לפגוע ולהשפיל, וממילא להתנתק ולהסתגר בעולמו ה"מוצלח". לשמחה, תכונה לפרוץ גבולות, ולכן, השמחה המשכרת גורמת לפריצת גבולות האחר ללא התחשבות, והיא פוגעת והורסת.
מהו אפוא הגורם הפנימי הקובע את איכות השמחה ופעולתה? שורש ההבדל נעוץ במקור שממנו היא נובעת: שמחה היא תוצאה של התבוננות בטוב. כאשר האדם רואה הצלחה והשלמה מופיעה שמחה.
השמחה הישותית, שבה האדם מרוכז בעצמו, היא שמחה מורגשת, המגיעה מתוך תחושה פנימית של חוסר שלמות דווקא, מרגשי נחיתות הנובעים מריקנות ומחוסר בערך עצמי אמיתי. ולכן כאשר האדם חווה, במפתיע, הצלחה, הוא מייד מרגיש תחושה חזקה של התמלאות והשלמה, ואז גם השמחה מורגשת, בולטת ורועשת, וממילא היא באה על חשבון הזולת.
ואילו השמחה האמיתית נובעת מביטול, עניינה תחושה פנימית של שלמות, רוממות עצמית בלתי תלויה והרגשת ערך עצמי אלוקי, ומשום כך היא אינה מורגשת כל כך וממילא גם פחות בולטת, ומתוך שהיא שקטה יותר, היא מחברת.
"נכנס יין – יצא סוד". על האדם להתבונן עמוקות בתוך תוכו, לגלות ולחשוף את סודו הפנימי. אם האדם חי במחשבה שבתוך תוכו הוא חסר ערך עצמי ושאין תכלית אמיתית לחייו, הוא מפחד להתמודד עם תוכיותו הריקה ולכן יברח תמיד לאותה שמחה משכרת, משקרת וחיצונית, אשר בסופו של דבר תנתק אותו מהעולם ומביתו.
אך באמת כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, וחשיבותו אין־סופית ובלתי מוגבלת. כאשר האדם יזכור את האמת, שהקב"ה אוהב אותו ללא שום תנאים, כאשר הוא יאמין בעמקי נשמתו שהבורא טמן בו ערך עצמי אמיתי, אז ללא כל פחד יוכל להתבונן למעמקי פנימיותו ולחשוף את סודו האמיתי, את שלמותו האין־סופית, וכך, בשמחה שפורצת כל גדר, להתמזג, להתאחד ולהתחבר.
וכלשון הרבי (שיחת פרשת תרומה תשנ"ב): "השמחה הכי גדולה שיכולה להיות אצל יהודי היא, כאשר הוא יודע שבכל מצב בו הוא נמצא – אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה... שמחה שפועלת על כל מעשיו, ועל דבר שבא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו. ושמחה זו מכניסה יותר הצלחה בכל פעולותיו וכל חייו – כנראה במוחש".
וכפי שמתאר הרבי הריי"ץ בקונטרס "דרושי חתונה", קל לזהות אדם השרוי בשמחה: הוא מרגיש רוממות אמיתית ויוצא מישותו וגסותו, ואזי הוא מתקרב לכולם, אוהב את כולם, מהדר בכבודו של כל אדם ורואה רק את מעלותיהם.

להפסיק את הערבוב
חז"ל שואלים: "המן מן התורה מנַיִן? – שנאמר: המִּן העץ". כוחו של המן מתחיל באותו מקום בספר בראשית (ג, יא) שבו אירע חטא עץ הדעת. מאז יש בעולם ערבוב של טוב ורע, אור וחושך.
כדי שהערבוב יחדל, יש להתבונן במציאות בדרך נכונה. זו הסיבה שהסוד האמיתי של פורים מתגלה מתוך שתיית יין: היין מביא להתבוננות פנימית במציאות. ועד כמה? עד שמגיעים להכרה שאין הבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", כי באמת, בסופו של התהליך, הסתכלות עמוקה על המציאות מראה שהכול לטובה. הרע נהפך לטוב, והחושך – לאור.
לילה הוא מצב של חושך והעלם. אך דווקא בשעה של לילה נדדה שנתו של המלך אחשוורוש (ומשם החל תוקפו של הנס). כשהמלך לא ישֵן בלילה, הלילה והחושך נהפכים לאור.
בכוחנו לבטל את כל סוגי 'המן' הקיימים בחיינו: כל הדברים שעליהם נאמר "ארור" – בין שהם קיימים בתוכנו ובין שהם קיימים סביבנו – ולהופכם לטוב נראה ונגלה. לשם כך יש להתחבר ל"יין" האמיתי – לפנימיות התורה, המאפשרת לנו להתבונן כראוי במציאות, ולחשוף את הפנימיות: בעומק המציאות – הכול טוב, המציאות טובה ושלמה.
ומכיוון שאנו עומדים בפתחה של הגאולה האמיתית והשלמה, שהיא בעצם אותה חשיפה, כל שנשאר לנו הוא להיות בשמחה של שלמות, ומתוכה נגיע לשלמות השמחה, שמחת הגאולה.

מקורות

ראה פסקי תשובות ח"א עכ"ו