הרחת ערלה

הגמרא במסכת עבודה זרה לגבי "בת תיהא" (נקב שנוקבים במכסה של חבית ודרכו מריחים את היין לבודקו), אומרת שלדעת אביי אסור לישראל להריח יין של נכרי, משום שריחא מילתא, ולדעת רבא מותר להריח יין של נכרי, משום שריחא לאו מילתא. וכן פסקו הראשונים.
מחלוקת תנאים לגבי פת חמה על פי חבית יין של תרומה:
עוד מובאת שם בגמרא ברייתא לפיה אדם שרדה מן התנור פת חמה והניח אותה על פי חבית יין של תרומה – לדעת רבי מאיר הפת נאסרה, לדעת רבי יהודה הפת מותרת, ורבי יוסי מתיר בפת חטים ואוסר בפת שעורים מפני שהשעורים שואבות (יש להן תכונה לשאוב את ריח היין יותר מאשר חטים).
המחלוקת רק בפת חמה וחבית סתומה או פת צוננת וחבית פתוחה:
הגמרא מביאה בשם ריש לקיש, שאם מדובר על פת חמה וחבית יין פתוחה (שתי סיבות להחמיר) – כל התנאים שבברייתא מודים שהפת אסורה, ומאידך אם מדובר על פת צוננת וחבית שיש עליה מגופה (סתומה) (שתי סיבות להקל) – כל התנאים שבברייתא מודים שהפת מותרת, ומה שנחלקו הוא במקרה שהפת חמה והחבית סתומה או שהפת צוננת והחבית פתוחה (שיש רק סיבה אחת להחמיר – חום הפת או פתיחת החבית), שלדעת רבי מאיר הפת אסורה (בין פת חטים ובין פת שעורים), ולדעת רבי יהודה הפת מותרת, ולדעת רבי יוסי פת חטים מותרת ופת שעורים אסורה.
אסור ליהנות מריח של ורד והדס שבחנות נכרי משום שעשויים לריח:
במקום אחר במסכת עבודה זרה מובא שאסור ליהנות מריח של חנויות עכו"ם המעוטרות בוורד והדס.
תוספות הקשו מאיסור זה על ההיתר של רבא בבת תיהא, ותירצו שוורד והדס כל עניינם הוא הריח ולכן דינם חמור יותר.
ההיתר ב"בת תיהא" הוא היתר מיוחד:
עוד מבואר בתוספות שמחלוקת אביי ורבא בבת תיהא אינה כמחלוקת רב ולוי במסכת פסחים האם ריחא מילתא, שכן יש לחלק בין סתם ריח לבין ריח בת תיהא שאין בו הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו. דברי התוספות נכונים גם לשיטת הרי"ף הרמב"ם והרשב"א שנפסקה להלכה בשו"ע (לחשוש לריחא לכתחילה), שכן גם לשיטתם הלכה כרבא בדין בת תיהא שבזה מותר להריח את היין לכתחילה (בניגוד לדין הכללי בריחא שלכתחילה אסור).
3 דרגות בריח:
תוספות סיכמו שישנן כמה דרגות בריח: ריח החזק מכולם הוא במקרה של פת חמה וחבית פתוחה שאסור לפי כולם, ריח בשר (שצלו דג או פת יחד עם הבשר) נחלקו בו רב ולוי (ולהלכה לכתחילה אסור), ריח של בת תיהא נחלקו בו אביי ורבא (והלכה כרבא שמותר).
פסיקת ההלכה בפת חמה על גבי חבית יין:
הלכה כרבי יוסי שחילק בין פת חטים לפת שעורים:
השו"ע פסק כרבי יוסי : "פת חמה שמונחת על גבי חבית פתוחה של יין נסך – אסורה [רמ"א: ודווקא אם מונחת נגד המגופה, כלומר על פתח החבית]. אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה, או פת חמה וחבית מגופה – מותר. ואם היה פת שעורים – אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה".
הפרי חדש פסק להקל:
הפרי חדש חלק על המחבר והעלה להתיר, שהרי קיימא לן שבדיעבד ריחא לאו מילתא.
רוב האחרונים פסקו כשו"ע:
אולם הש"ך קיים את דברי המחבר, וביאר על פי התוספות הנ"ל שאין להשוות בין המקרה כאן לבין מחלוקת רב ולוי. וכך פסקו רוב האחרונים.
האיסור אפילו ביין שמותר בהנאה:
עוד כתב הש"ך שהאיסור בפת חמה הוא משום שריח כזה נחשב כמו אוכל (ולכן אין זה סותר את ההיתר בבת תיהא), ומשום כך האיסור אינו רק ביין שיש בו איסור הנאה אלא אפילו ביין המותר בהנאה ואסור בשתייה כמו סתם יינם של נכרי שאינו מוחזק כעובד עבודה זרה .
ועל פי כל האמור, דבר האסור בהנאה מותר להריח בו אם מוגדר כדבר שאינו נועד להרחה, אך אם מוגדר כדבר שנועד להרחה אסור להריח בו. לגבי פרי שמיועד בעיקר לאכילה ויש לו ריח טוב, נחלקו אחרונים האם מוגדר כדבר שנועד להרחה. להלכה מסתבר להחמיר שלא להריח בלימון או אתרוג של ערלה, כיון שיש בזה חשש איסור תורה של הנאה מערלה.