Ask The Rabbi

נושא: הלכה

הקניית אמון במושפע

איך אני יכול להקנות אמון במושפע שלי, במטופל שלי, במי שאני רוצה ליצור איתו אינטרקציה וקשרים? תודה רבה.

חסד עניינו אהבה ונתינה. אהבה היא תחושה של קרבה היוצרת חום ונעימות, והיא מניעה השפעה של חסד ונתינה.
בספירות העליונות, החסד הוא המידה הראשונה והעיקרית בשבע המידות המכוונות כנגד שבעת ימי השבוע, וכנאמר: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג).
יסוד חשוב במיוחד בכל פיתוח של קשר ויחסי אנוש הוא נתינת אמון. עיקר היחס שמסייע להקניית אמון הוא יחס של אהבה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בעולם החינוכי: ככל שתחושת הילד שאוהבים אותו באמת – בין שמדובר בהוריו ובין שמדובר במחנכים אחרים – תגבר, נתינת האהבה תתורגם אצלו לאמון, וכיוון שהיכולת להשפיע עליו תלויה באמון, האהבה ללא ספק חיונית מאוד.
ברגש האהבה טמונה הסגולה להגברת האמון אצל המקבל, אבל רגש זה עוזר מאוד גם לנותן: כשאדם אוהב מישהו, הוא מרגיש קשור אליו, ונתינתו לו נובעת ממקום של קרבה והזדהות ולא ממקום זר ומרוחק.

חסד שנמשך מהחכמה
המנורה בבית המקדש, שעניינה להפיץ אור וחוכמה, ממוקמת בצד ימין (דרום), מקום החסד. כפי שאמרו חז"ל (בבלי, בבא בתרא כה ע"א): "הרוצה להחכים – ידרים". דהיינו, הרוצה להתפתח בתחום החוכמה, צריך לגלות בתוכו את צד דרום, שהוא מקום החסד והאהבה.
הקשר בין החוכמה לאהבה בא לידי ביטוי גם ביחס של היהודי לבוראו: כאשר האדם מכיר את חוכמת הבורא, הוא מתמלא בתענוג נפלא, וממילא מגיע גם לאהבתו.
וכלשונו של הרמב"ם בספר המצוות, בהסברת המצווה של אהבת ה': "המצווה השלישית היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה, והוא שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציוויו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג – וזוהי האהבה המצווה".
ולשון הספרי: "ולפי שנאמר 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ' (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר: 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ' (שם, ו) – שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". הנה ביארנו לך, שבהשׂתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח".
החוכמה היא ביטוי התענוג העצמי, ועניינה של האהבה כלפי הזולת הוא תנועה של התקרבות אליו מתוך נעימות במפגש עימו, וגם של נתינה, שהיא הביטוי המעשי של מידת האהבה. כפי שכתוב על ההשפעה והחסד של הקדוש ברוך הוא (עץ חיים, שער הכללים בתחילתו): "טבע הטוב להיטיב".
מי שטוב לו עם עצמו (שיש לו תענוג עצמי) מיטיב גם עם הזולת. מי שלא טוב לו עם עצמו יהיה לו קשה להתחבר באהבה ונתינה לזולת.

השפעה – רק דרך קו ימין
כשרוצים להניע תהליך של השפעה והדרכה, צריך לזכור כלל חשוב: הנעת תהליך ההשפעה יכולה להיעשות רק על ידי קו הימין שבנפש, המתבטא ביחס של קרבה ואהבה.
ההשפעה של הכוחנות של קו שמאל היא לעיתים מיידית, ועובדה זו עשויה לפתות להשתמש בה מתוך מחשבה שבכוחה לחולל שינויים מהירים. ואולם הורה ומחנך אמיתי ייזהרו שלא ליפול ברשת זו, ולא להסתפק בהכנעה חיצונית, שאיננה משנה את פנימיותו של הילד במאומה. רק דרך אהבה וחסד, ייפתח המושפע, ויתאפשר לחולל אט־אט שינוי כל שהוא בפנימיותו.
בקשר לעניין זה ראוי לצטט את דבריו של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ, בקונטרס כללי החינוך וההדרכה פרק ה:
"רבים מהמחנכים והמדריכים טועים בזה מה שחושבים אשר בהתרגשות בקול רעם ורעש יגיעו למטרתם בחינוך והדרכה, ומהם מתנפלים על המחונך ומודרך בדברי רוגז בדברים קשים כגידים ויחרפנו ויגדפנו, ובאמת הנה גם אם לשעה מתרגש המחונך והמודרך מלפידי אש אמרי פי המחנך והמדריך ולבבו מתכופף מצער ולפעמים הנה גם יבכה במר נפשו, הנה חינוך והדרכה זו לא יביאו שום תועלת וכחלום יעוף".
במאמר "היום יום" לתאריך כ"ח בניסן מובא:
"חסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזו עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'' (מלאכי א, ב), הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב."
ופעם אחרת אמר אדמו"ר הזקן (ראה "היום יום" ליום ו' בתשרי) כי קיום מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) הוא ה'כלי' לקיום מצוות "'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". ופירוש הדברים שכל היכולת לאהוב את הזולת ולהתאחד איתו באמת קשורה ליכולת להתחבר לה' ולאהוב אותו: מי שאוהב את ה' אוהב ממילא את ברואיו, וכשאדם מתרחק חלילה מהברואים של הבורא (לבד מאלו המוגדרים כ'קליפה' ו'סטרא אחרא' שאותם הבורא בעצמו שונא וכל מציאותם מטרתה לנסות את האדם) הוא מתרחק גם מהבורא עצמו.
העובדה שהבורא ברא את הנברא ומהווה אותו בכל רגע מחדש, היא ההוכחה הגדולה ביותר המלמדת שהבורא אוהבו וחפץ בקיומו (מלבד ה'קליפות' כנ"ל), ולכן שלמות האהבה האמיתית לבורא צריכה להתבטא ממילא באהבה גם לברואיו בכלל ולעם ישראל, עם קרובו, בפרט.
כשם שמי שיש בו אהבת ה' היא באה לידי ביטוי באהבת הזולת, כך גם מי שיש בו חיסרון בגילוי רגש אהבה לזולת, ככל שיְפתח בתוכו את רגש האהבה והקרבה לה', תגבר יכולתו לפתוח את ליבו באהבה גם כלפי בני האדם.
ביאור הדברים: היכולת של האדם להתחבר לזולת ולאהוב אותו נובעת מיכולתו לקבל ולאהוב את עצמו באופן בלתי מותנה: לא אהבה של 'ישות' המבטאת פירוד, אלא רוממות עצמית פנימית המגלה את פנים האישיות של האדם מתוך תחושה של חיבור ל'אני' האמיתי.
אומנם יש אנשים שמחמת סיבות מסוימות לא זכו לחוות בתוכם אהבה אמיתית כלפיהם (מההורים, הסביבה וכדומה) אלא קור רגשי. גם אצל אנשים כאלה קיים כוח הקרבה והחמימות, אבל הוא טמון במעמקי הנפש, ומשום כך קשה להם לגלות חום ואהבה לעצמם וממילא גם לזולת.
המרפא לכל החסכים הרגשיים של האדם יבוא מתוך פיתוח קשר רגשי עמוק של חום וקרבה עם הבורא האוהבו תמיד ללא שום תנאי. זאת הנחת היסוד העומדת מאחורי כל היחס בינינו לקב"ה: הקב"ה אוהב אותנו ורוצה רק בטובתנו.
ייתכן שלפעמים אדם יסתכל על המאורעות והחוויות שעבר, ותהיה לו טענה רגשית קשה על הקב"ה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה?" (שמות ה, כב). מחשבה כזו עלולה ליצור תחושה של ריחוק, אבל אם אותו אדם יתעמק ויתבונן, יבין שקיומו עצמו מבטא את אהבת הבורא אליו, וכל מציאותו באה מהקב"ה המהווה אותו וקרוב אליו בכל רגע מחדש; ואדרבה, הרגש הנכון שצריך להתעורר בו הוא רגש של הכרת טובה והודיה על כל הטוב שה' נתן ונותן לו.
התבוננות לעומק הדברים יביאו את האדם למסקנה שגם הייסורים והקשיים שבאו עליו, מטרתם לטובה. אומנם ה'טוב' הטמון בהם איננו גלוי אלא נסתר (בכוונה תחילה), אבל גם הוא 'טוב', ויתרה מזו, דווקא הטוב הנסתר שורשו ממקום עליון יותר, והסיבה שאיננו גלוי קשורה לחוסר היכולת של העולם לקבלו בשלב זה. כאשר יש לעולם יכולת – ה'טוב' מופיע בגלוי.
ועוד צריך להבין שמכיוון שהבורא מעוניין רק בטובתו והוא השליט היחיד בעולם שבידיו להיטיב או להרע, ממילא הוא יכול להיות במנוחת הנפש ובביטחון גמור שיגיע אליו מה שנכון וטוב בשבילו, משום שהבורא המשגיח עליו בהשגחה פרטית תמידית, ישפיע עליו מטובו.
הכרה ותחושה אלו צריכות לעורר באדם רגש טוב וקרבה בלב לקב"ה: היינו המחשבה על הבורא היא עצמה תביא אותו לרגש של נועם, חום וקרבה אליו.
לאחר שהאדם יגלה בתוכו את רגש הקרבה והחום כלפי הבורא (הנובע כנ"ל מההתבוננות באהבת ה' אליו, ו'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים' [משלי כז, יט]), יקל עליו מאוד לגלות מחדש את רגש האהבה גם כלפי הזולת.
ייתכן שעד כה שבע אכזבות מן הזולת ובעקבותיהן הגיע למסקנה שאין לו על מי לסמוך שייטיב לו, אבל עליו לזכור שאהבת הבורא היא תמידית, אהבה שאינה מותנית ונחווית בעצם קיום האדם. ידיעה זו תאפשר לו למלא את כל החלל הריק והמנוכר שנוצר בתוכו בהרגשת החום והקרבה של הבורא אליו וממילא שלו אל הבורא, ובעזרתן יוכל לפתור את הבעיות הרגשיות שנוצרו מחמת חוסר קרבה ואהבה של בני האדם אליו. מילוי החסר יאפשר לו לאהוב את בני האדם ואפילו את שונאיו. כעת הוא יבין שלכל נברא יש זכות קיום, והראיה: הבורא מהווה אותו ואוהב אותו; ואם כן, לכל דבר יש סיבה והשגחה, ייעוד ותכלית. בזכות הסתכלות זו ליבו יתפתחו בליבו תחושת הזדהות ואהבה החוצה.

מקורות

ראה פסקי תשובות ח"א עכ"ו