fbpx

נושא: כשרות

הפרשת חלה קמח מלא וקמח לבן ביחד

המכין עיסה, וערבב לפני כן, קמח מלא עם קמח לבן יחד, באופן שביחד ישנו שיעור חלה, אך לא בכל אחד בפני עצמו, האם חייבת בחלה?

בכדי שיעסה תתחייב בהפרשת חלה, זקוקים שיהיה שיעור לעיסה, ובפחות משיעור מסויים אין העיסה מתחייבת בחלה. אמנם השאלה היא כאשר אין שיעור בקמח מסויים מצד עצמו אלא בצירופו לסוג קמח נוסף, השאלה האם הם מצטרפים יחד לשיעור חלה ומחוייבים בהפרשת חלה, או לא.
הדבר הברור בזה הוא אם עירב את הקמחים יחד עוד לפני שנתן את המים בקמח והפכו לעיסה, שבזה וודאי אנו אומרים שסוגי הקמחים השונים מצטרפים יחד לכדי שיעור חלה. וכן מבואר בשולחן ערוך יורה דעה הלכות חלה (סימן שכד סעיף ב), שחמשת מיני תבואה מצטרפין, שאם אין בעיסה אלא חמשת רבעים (שהוא שיעור חלה) – מחמשתן, מצטרפין. ובמה דברים אמורים, כשערבן קמח.
אבל אם לש כל אחד עיסה לבדה, ואין בכל אחד מצד עצמו כשיעור, ומדבקו למין אחר, אין מצטרפין אלא בסדר המובא להלן: החטים אין מצטרפין אלא עם הכוסמין, והכוסמין מצטרפין עם כל אחד ואחד. השעורים מצטרפים עם הכל חוץ מעם החטים. שיפון מצטרף עם שעורים וכוסמין, ולא עם שבולת שועל וחטים. שבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמים, ולא עם חטים ושיפון. ולשיטת הרמב"ם, כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפים יחד.
אופן נוסף הוא אם האדם לש כל עיסה מהסוגים השונים בפני עצמה, ויש שיעור בכל אחד לעצמו, אך רוצה להפריש פעם אחת ממין אחד על השאר, שבזה אין מפרישין אלא על מינו. חיטים אינו מצטרף אם אף אחד מהם, וכוסמין ושיפון מפרישין מזה על זה, וכן שבולת שועל ושעורים מפרישים מאחד על השני.
וטעם ההפרש בין ב' אופנים אלו מבואר בט"ז, שבאופן הראשון מדובר לענין צירוף לשיעור חלה, ולכן מועיל הצירוף אפילו בכוסמין וחטין או שעורין וכוסמין, מאחר ובזה לא איכפת לנו במה שהם חלוקים לענין 'כלאים', אלא במה שהעיסות דומות זו לזו. אבל באופן השני שיש כשיעור חלה בכל אחד, אלא שצריך שיהיו מחוברים – מין במינו, הנה בזה הולכים אחר דין כלאים, שכל שהוא כלאים בחבירו נחשב הוא שלא במינו.
ומעין טעם להבדל זה כתב גם הש"ך, ששעורים מפרישים מזה על זה מאחר שהם מין אחד. ולמרות שכאשר אין בכל אחד מהן כשיעור ומדבקן יחד אנו אומרים שהם הרבה יותר מצטרפים, כמו חטים עם כוסמים, וכוסמים עם כולם וכיוצא בזה, ובאופן השני אנו אומרים שדוקא חטים עם כוסמים מצטרפים, ולא כוסמים עם שבולת שועל, ולא עם שעורים. וכן שעורים ושבולת שועל עם שיפון גם כן לא מצטרפים. הטעם בזה הוא שלענין להצטרף בכדי להתחייב בחלה, הנה כיון שהתורה תלתה זאת בגדר 'עיסה', כמו שכתוב 'עריסותיכם', לכן כאשר אין בכל אחד כשיעור, אנו אומרים שכל שהעיסות דומות מצטרפות וחייב בחלה – אף על פי שאינם מין אחד.
אבל לענין לפטור מן החלה, כלומר במקרה שיש בכל אחד שיעור חיוב חלה, והאדם רוצה לפטור אחד מהן ולהפריש עליו ממין אחר, בזה אנו אומרים שמאחר והתורה קראה לחלה בשם 'תרומה', הרי שדינה כדין תרומה, וכמו שבתרומה אין מפרישין ממין על שאינו מינו, למרות שהעיסות דומות, כמו כן אין מפרישין חלה ממין על שאינו מינו למרות שהעיסות דומות.
אופן נוסף לצירוף הוא כאשר עשה מכל אחת עיסה בפני עצמה, ולאחר מכן עירב העיסות עד שנעשו גוף אחד, שאף בזה פסק הט"ז שמצטרפין אף כשאין בכל אחד מצד עצמו כשיעור. ומסתייע לדבריו מדברי הירושלמי, שדוקא בדיבוק על ידי נשיכת העיסות זה בזה אין הם מצטרפין, ומשמע דאם הם נעשו לעיסה אחת ממש הרי הוא נחשב בלול, ומצטרפים יחד.
ולפי זה מה שכתב הרמ"א בסמוך 'עירב קב מעיסה מסוג אחד אם סוג אחר, שמצטרף רק במינו, מדובר שנתחברו בדרך נשיכה בלבד, אך לא עשה מהם גוש אחד ממש. אבל אם עירב את העיסות ממש לגוש אחד, אזי הוא כמו הדין בעירב קמח בקמח.
אמנם יש החולקים על דבריו, כמו ה'פרישה', שכתב שהדין של 'עירב קב ממין אחד עם קב ממין אחר', מדובר אפילו כאשר האדם עירב העיסות לגוש אחד וחלקן, ומסיים על דבריו הט"ז שהוא תמוה מאד.
העולה לנידון השאלה בקצרה מכל האמור: שהמערב קמח מלא עם קמח לבן ושניהם מין חיטה, ומערבן בעודן קמח וביחד ישנו שיעור חלה, לדברי הכל העיסה חייבת בחלה. (יתירה מזו אפילו עם לא ערבבו את הקמח אלא עשו שתי עיסות נפרדות, ולאחר מכן חברום יחד ואפו מהם כך יחד, כיון ששניהם מין חיטה, חייבת בחלה).

מקורות