fbpx

הפנמת לימוד תורת החסידות בצורה מעשית

תאריך העלאה: 14.05.2020 – 22:31

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

מה ההדרכה שנותנים כדי לדעת חסידות באמת, לא לקרוא את המאמרים בצורה רדודה והבנה מינמלית אלא לנסות להבין אותם בצורה אמיתית ולתרגם אותם גם בחיי היום יום שלנו. זה כואב לי תמיד שרמת ההבנה שלי בחסידות היא אולי טובה, אבל התרגום המעשי והיום יומי לוקה מאוד בחסר.

 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
"יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון" – כך פותח הרמב"ם את ספרו 'משנה תורה'.

מדבריו עולה בבירור כי אנו צריכים "לידע" את הבורא. לא רק להאמין באמונה פשוטה, אלא להבין, להשכיל ולדעת, מתוך התקשרות והזדהות פנימית.

בייעוד זה הוא גם חותם את ספרו: "ולא יהיה עסק על העולם אלא לדעת את ה' בלבד… שנאמר: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'".

ולכל מי שקצת פתח ולמד את ספר התניא, הדברים ידועים: הלשון דעת לא מגיע בהקשר של צבירת ידע ומידע אלא בעיקר במובן של הזדהות וחיבור נפשי, "והאדם ידע את חוה", וזה עיקר החסידות.

כל עוד ההבנה נשארת תאורטית, מופשטת ומנותקת מהחיים האישיים של האדם, רגשותיו לא יתעוררו והוא לא יחוש שום התפעלות ממנה. כאשר הכול מצטמצם לעולם השכל וההיגיון – אין לדברים השפעה עליו. כמו אותו אחד שמבין את הסכנה ה'כללית' שבעישון, אך הדברים לא התחברו לחייו האישיים, ולא התעוררה בו ההבנה שהעישון מסכן את החיים שלו.

עניינו של כוח הדעת הוא להרגיש בשכל את הרעיון ולהזדהות איתו, כך שה'אני' יתחבר לרעיון ולמציאות.

הוא הדבר בקשר להבנה האלוקית. האדם יכול להשכיל ולהתבונן במציאות האלוקית המחיה ומנהיגה את כל העולם כולו, ובכל זאת להישאר אדיש. רק לאחר שהאדם יחבר זאת אל החיים שלו, שהוא עצמו מונהג בכל רגע על ידי הבורא, או אז הוא יתנער מקיפאונו ויתחיל להתרגש ולהתעורר באהבה אל הבורא או לחוש את יראת הרוממות מפניו.

ההפך מ'דעת' הוא 'הסחת הדעת': האדם מבין בשכלו ויודע שדבר מסוים נכון וחשוב, אבל הוא מסיח דעתו ממנו. תפקידו של כוח הדעת לשמר את ההזדהות של האדם עם ההבנה הזאת ואת הרצון הפנימי שלו להתנהל לאורהּ.

כוח הדעת בא לידי ביטוי בכוח הציור והדמיון, וכלשון אדמו"ר הזקן בתניא: "יצייר בשכלו", "יצייר בדעתו".

הרבי הריי"ץ הרבה לדבר על חוש הציור שבמחשבה ועל מעלותיו בעבודה הפנימית של האדם:

"אחד הדברים שעל אנשי שלומנו ותלמידי התמימים יחיו להרגיל עצמם – הוא ציור… מחשבה וציור בכוחם להעמיד את האדם, בכל זמן ומקום שהוא רוצה. כלומר, כשהאדם רוצה, הרי במחשבה וציור הוא יכול להעמיד את עצמו בעבר שלפני עשרות בשנים ולחיות אותו מחדש בזמן ובמקום הזה שהוא נמצא, כפי שחי אותו אז. מורנו הבעש"ט נשמתו עדן אומר: היכן שרצונו של אדם – שם הוא נמצא. ולכן צריכים זהירות גדולה במחשבה יותר מאשר מדיבור" (ליקוטי דיבורים חלק א ליקוט ז).

אדם מסוגל לחשוב על עניינים שמתרחשים בהווה ועל עניינים שהיו בעבר או יהיו בעתיד. כשאדם מצייר לעצמו עניין כלשהו, התודעה שלו נמצאת בתוך העניין שאותו הוא מצייר. מבחינה תודעתית ופנימית הוא נמצא במקום אחר.

אדם שייזכר בחוויה טובה מן העבר שגרמה לו להתרוממות הרוח ולשמחה, כשיצייר אותה במוחו שוב ושוב, ישוב ויחווה את התחושות שליוו את החוויה המקורית, והן תתחזקנה בתוכו.

המנגנון הנפשי הזה הוא ההסבר לתופעה מצויה: אדם חש מתח או אפילו פחד וחרדה בלא שום סיבה גלויה במציאות. מה גרם לפחד? ייתכן שאותו אדם חשב על קושי או איום שאולי עומד להופיע וצייר אותו לעצמו באופן מוחשי, והציור שנוצר במחשבתו עורר בו רגש של פחד מפני אותו תרחיש שדמיין. אבל האיום היה רק בדמיון ולא הופיע כלל במציאות?! מתברר שהציור מוחשי ולכן טמון בו הכוח לעורר פחד ממשי בגופו ובליבו של המצייר.

כאשר האדם מדמיין, הוא מניח את ה'אני' שלו במקום אחר. אומנם מבחינה פיזית האדם מוגבל למקומו ולזמנו, אך מבחינה תודעתית הוא יכול להיות במקום אחר. אם ידמיין את עצמו במקום רגוע ושקט – בפנימיותו הוא אכן יהיה שם.

לכוח הציור והדמיון יש עוצמה חזקה ביותר, והדבר נכון לשני הכיוונים – לטוב ולרע. בעיות רגשיות של האדם ונפילות למקומות לא טובים – פעמים רבות מקורן בציורים ודמיונות לא טובים החקוקים בו.

וכפי שאומר הרבי הריי"ץ: "בציור שאדם מצייר במחשבתו דבר מה ומתעמק בו בהרהור חזק, עד שהוא מרגיש בדבר שמהרהר בו, ישנם שני סוגי הרהורים וציורים, ציור טוב וציור רע.

מיותר להסביר זאת, ובמיוחד להסביר את הציור הרע שלדאבוננו זו הפינה החשוכה בחלק מסויים של אנשים הסובלים לא עלינו מהרהורים רעים ומציורים רעים מסויימים, ובמיוחד בשנים הצעירות. מר מאוד לדבר על כך ורחמנות מרה יותר לשתוק" (ליקוטי דיבורים חלק א ליקוט ח).

אם הדברים היו נכונים אז, לפני כמעט תשעים שנה, על אחת כמה וכמה בתקופתנו, שבה הכול נראה באופן מוחשי, והדמיון שולט ומציף את התודעה האנושית דרך כלי התקשורת, סרטים וכדומה.

וכמו שנאמר "מאויבי תחכמני". עניין זה מלמד אותנו עד כמה חשוב ונצרך להשתמש בציור שבתודעה כדי שהלימוד של מאמרי החסידות והמושגים המופשטים יהיו מוחשיים ויתחברו לעולם הפנימי שלנו.

בעולם שבו הקליפה מוחשית כל כך, גם הקשר שלנו לענייני הקדושה ולאילנא דחיי צריך להיות מוחשי, וזה נעשה על ידי ציור ודמיון. ובין השאר – על ידי חיזוק ההתקשרות לרבי דרך כלים מוחשיים: ציור פני הרב, התבוננות בתמונות שלו וצפייה בווידאו. כל אלו יסייעו לנו להתגבר על כל המניעות.

וכלשונו של הרבי (ראה תשמ"ו) בביאור הדרשה על הפסוק "אך בצלם יתהלך איש": "כש'צלם' של רבו, נשיא דורנו, עומד לנגדו – הרי כל המניעות ועיכובים כו' למילוי שליחות רבו מתוך שמחה וטוב לבב, או למילוי השליחות בכלל – מתבטלים לגמרי!"

 

מקורות

דילוג לתוכן