נושא: כשרות

הסתכלות על הקשת

האם מותר להסתכל על 'קשת' לשם הנאה בלבד?

למען התשובה, נקדים ונבאר תחילה בקצרה, מהו המקום של ברכת הקשת בכלל, ומתוכו נוכל לדעת ולהבין האם מותר להסתכל על הקשת באופן של הנאה בלבד.
לגבי עצם ברכת הקשת מבאר בשו"ע, בהלכות ברכת הפירות, סימן רכט סעיף א, כך: הרואה הקשת, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו; ואסור להסתכל בו ביותר.
בט"ז, ביאר את הדברים, וכתב נאמן בבריתו כו'. בגמ' אית' מאי מברך ברוך זוכר הברי' במתני' תנא נאמן בבריתו כו' אר"פ הלכך נמרינהו לתרוייהו כו' והעולם טועי' לומר תחלה נאמן בבריתו ואח"כ בא"י זוכר הברית וזה שלא כהלכה דאין כאן חתימה כלל אלא צריך להתחיל בא"י אמ"ה זוכר הברית ואח"כ נאמן בבריתו וכו'.
בס' עולת תמיד, ביאר מדוע כותב השו"ע שישנו איסור להסתכל על הקשת, ומבאר את הדברים כך שמה שכתב ואסור להסתכל בו ביותר. כן מבואר פרק אין דורשין [חגיגה] דף י"ז [ע"א] דהמסתכל בקשת עיניו כהות. ומה שכתב ביותר. פירוש אבל לראות בו מעט בשעת הברכה מותר, וכן כתב הרא"ש בתשובה [הובא באבודרהם עמוד שמד].
ומהי אופן ההבטה האסורה, הנה מבואר בדברי הפוסקים, מדיוק הדין כפי שהוא בשו"ע, שכתב ש"אסור להסתכל בו ביותר" שדווקא ביותר. דדוקא דרך הבטה גמורה אסור אבל לראות דרך ראייה בעלמא כדי לברך מותר, (כך כתב בספרת עטרת צבי).
גם במגן אברהם הביא מהשל"ה, שמה שאסור להסתכל בו הוא מצד שהמסתכל בו ביותר עיניו כהות.
בביאור הגר"א ביאר גם כן את הסיבה שנקט השו"ע בלשון "ביותר", והוא מקורו מהטור ורד"א, כי בפועל צריך לראות כדי לברך ולשון הסתכלות הוא בעיון הרבה. היינו שעצם הראייה היא מוכרחת כדי לברך את הברכה, ואילו האיסור הוא בהסתכלות – שכוונתה הוא בעיון רב.
וכן כתבו עוד מהפוסקים, שראיה בעלמא מותר, וכמו שכתב הרא"ש הובא בב"י [ד"ה ואסור] דאין איסור כי אם ההסתכלות, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה ואסור.
כי הבטה יכולה להיות באופן של הבטה בעלמא, ואילו כוונת האיסור הוא רק במקרה שהוא "מסתכל" – שהכוונה בזה היא דקדוק והוספה בעצם ההבטה.
ובמשנה ברורה, הביא דינים נוספים בעניין ההבטה בקשת, וחלקם נגזרים מתוך מה שאין להסתכל בצורה חזקה בקשת, וכמו שכתב שאין כדאי להגיד לחבירו שיש קשת מטעם מוציא דבה.
ועוד הוסיף, שאם ראה אותו עוד הפעם אפילו בתוך למ"ד יום חוזר ומברך ולא דמי לכל הנך דקי"ל בהו דפעם אחת בחודש די לברוכי דכאן הקשת שבירך עליו חלף והלך לו ודמי לברכת רעמים.
וביאר גם כן מדוע הנוסח הוא "בבריתו" - ר"ל שלא יעבירנו אף על פי שרבו הרשעים וקיים במאמרו אפילו לא היה הברית כיון שאמר בדבור בעלמא ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ברור הוא שיקיים מאמרו [אבודרהם]:
ומבאר לבסוף, שהסיבה לאיסור להסתכל בו הוא כי המסתכל בו ביותר עיניו כהות [חגיגה ט"ז] אלא רואהו ומברך, ללא הסתכלות חזקה.
בספר ערוך השולחן, סיכם את הדברים בצורה יפה ונאה - שהרואה את הקשת אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו כלומר הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם נח שלא יביא מבול לעולם כדכתיב ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי ונאמן הוא יתברך בבריתו שלא יביא מבול לעולם ולפי שאין כל חדש תחת השמש ולא כעת נברא הקשת אלא שכבר נברא מששת ימי בראשית והוא מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות כדתנן באבות ולזה מסיימים וקיים במאמרו כלומר שכבר נברא במאמרו בששת ימי בראשית עיקר הקשת [מהרש"א נ"ט.] אלא שעתה מראה לנו:
וכן הוסיף לסכם, שאסור להסתכל הרבה בקשת ורק ראייה בעלמא מותר ולא הסתכלות יתירה ועל זה אמרו כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם [רפ"ב דחגיגה] דכתיב כמראה הקשת דמות כבוד ה' ואסור ליפול על פניו כשרואה הקשת משום דנראה כמשתחוה לקשת [ברכות נ"ט.] והמסתכל בקשת עיניו כהות.
ומכל הנ"ל עולה הלכה למעשה, שהברכה על הקשת היא דווקא על ראיית קשת, אמנם מעבר לכך אין להביט בה הרבה ובעיון לשם הנאה בלבד, מאחר והיא מורה על השכינה ("כמראה הקשת בתוך הענן").

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף ד: ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים; אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.


ובביאור הגר"א יורה דעה סימן ק ס"ק כ: ירקות כו' (ג' כו'). כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא:


ירקות כו' אבל כו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):


ובש"ך יורה דעה סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:


ובפרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים. עש"ך. ועיין לבוש סעיף ד' דדוקא ירקות ולאחר בישול הא פירות וכמיהין אף לאחר בישול יש להם בדיקה:


כל דברים החשובים בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין ומחמץ ומעמיד ומתבל וז' דברים אף שאסורים מדרבנן, או ספיקא דאורייתא, אין בטלים, כ"כ או"ה כלל כ"ה דין א'. ועיין שם דין י"ג. ומ"מ וודאי להלכה אף איסור דרבנן בכל אלו הדברים אין בטלים. אלא שראיתי להכרתי ופלתי אות א' דבר שבמנין באיסור דרבנן בטיל, וראיה מהערל [יבמות פ"א א] שאני שונה עיגול בעגולים עולה יע"ש. ובסימן פ"ו [ס"ג] מבואר ביצת נבילה אף שאיסורה מדרבנן הוה דבר שבמנין, וכ"כ תרומת הדשן סימן ק"ג דבר שבמנין מדרבנן נמי לא בטיל, וכ"כ ספר התרומה בסימן ג' דביצת נבילה הוי דבר שבמנין מההיא דביצה [ג ב] בליטרא קציעות דאפילו בדרבנן לא בטיל, וההיא דיבמות יש ליישב. ובאו"ח סימן תרע"ג [ס"א] נר חנוכה אין בטל אף דרבנן ובסי' ק"י [שפ"ד סק"ב] אבאר:


הבדל יש בין דבר שיש לו מתירין לשאר דברים חשובים. דשיל"מ דוקא במינו אין בטל ושלא במינו בששים, וספיקא להחמיר ואפילו בספק ספיקא כמו שיבואר בסימן ק"י [ס"ח] בין הספק בגוף האיסור על דרך משל אם נולדה ביום טוב או בחול או ספק אי הוה דשיל"מ הולכין להחמיר, שהרי הרשב"א [תוה"א ב"ד ש"א י"ב ע"ד] הוצרך לתת טעם לספק ביצת טריפה שאין המתיר עתיד לבוא בוודאי, הא לאו הכי היינו מחמירין בספיקו כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל וכדבעינן למימר קמן בסימן ק"ב [ס"ב] אי"ה:


ובדברים חשובים אף באינו מינו אוסרים בכל שהוא עיין סימן (ק') [ק"י] [ש"ך סק"א] וספיקו להקל בין בספק גוף האיסור על דרך משל ספק ביצת נבילה אף דחשוב הוא ליש אומרים [סי' ק"י ס"א] והן בספק אי הוה חשוב, על דרך משל גיד הנשה דבר תורה ספק מן הכף או משאר הירך כתב איסור והיתר כלל כ"ה [דין י"ג] דספיקו להקל ככל ספק דרבנן, והטעם דספק הוא בדרבנן. אבל ספק תורה ודבר חשוב אסור כיון דהספק הוא בשל תורה נמצאת אומר שתי ספיקות להקל ואחד לחומרא:


והמנחת כהן ח"ג פ"ב חשב ד' דברים בין דבר שיש לו מתירין לדבר חשוב, אחד לקולא בדבר שיש לו מתירין, דוקא במינו, ושלשה לחומרא, א' שאין צריך שיהיה שלם, הב' פליטתו אסור (דלא כהר"ב בסימן ק"ב [ס"ד]), הג' ספיקו אסור, ובדבר חשוב בעינן שיהיה שלם ואין פליטתו אוסר יע"ש. וזה אמת ויציב דבר חשוב כמו אגוזי פרך כל שנפרך קצת מהן תו בטל חשיבותיה ועדיין צ"ע:


ובט"ז יורה דעה סימן ק ס"ק ו: ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:


ובכרתי סימן ק ס"ק יב: ג' תולעים. הואיל בריה דלא בטל הוא מדרבנן בעינן דאתחזק בג' תולעים, ועיין מה שכתבתי פלתי (ס"ק ז'):


ובפלתי סימן ק ס"ק ז: ג' תולעים. מ"ש הט"ז (ס"ק ו') הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה, בלאו הכי לא קשה מידי דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל, דהא נתבטל, רק מדרבנן [אסור], וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים, ומה בכך דגוף [האיסור] איסור תורה, [הא] דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן, ובעינן ג' פעמים, וה"ה בזה:


ובפרי חדש יורה דעה סימן ק ס"ק יד: שלש תולעים כו'. דמאחר שנמצאו שלש הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות. ומיהו בבציר משלש אף אם נמצאים ב' תולעים לא מקרי חזקה ושרי התבשיל וכן דעת הט"ז [ס"ק ו] ועיקר, ודלא כהב"ח [עמוד רסו ד"ה כתב הרשב"א] שאוסר בב' תולעים. ועיין בסימן פ"ד סעיף ט' וי' מדינים אלו:


חוות דעת חידושים סימן ק ס"ק ט: אסורים. דמאחר שנמצאו שלשה, הוחזק שיש בהן תולעים: