קמא קמא בטיל: איסור שנפל לתוך היתר בשלבים שונים, כאשר בכל שלב נפל מעט איסור – ישנה סברא לומר שמעט האיסור שנפל בתחילה מתבטל ונהפך להיתר, ולאחר מכן כשנופל עוד מעט איסור גם הוא מתבטל ונהפך להיתר, וכן הלאה. כלומר אף על פי שבסופו של דבר נפל הרבה איסור – כיון שנפל בשלבים שונים, הרי "קמא קמא בטיל" – ראשון ראשון מתבטל (שכל מעט איסור שנופל נחשב כאילו הוא ראשון, כיון שמה שנפל לפניו כבר התבטל).
חוזר וניעור: איסור שנפל לתוך היתר בשלבים שונים – ישנה סברא לומר שאף על פי שהאיסור שנפל בתחילה היה מועט והתבטל, מכל מקום כאשר נופל איסור נוסף, הרי האיסור שנפל בתחילה "חוזר ומתעורר" ומצטרף יחד עם האיסור שנפל כעת לאסור את התערובת. סברא זו הפוכה מהסברא "קמא קמא בטיל".
מצא מין את מינו וניעור: הסברא לומר שהאיסור שנפל בתחילה "חוזר וניעור" היא במקרה ששני האיסורים (זה שנפל בתחילה וזה שנפל לאחר מכן) הם מאותו המין, שאז יש מקום לומר שכיון שביחד הם מסוגלים לתת טעם בתערובת – הרי הם מצטרפים יחד לאסור (אבל אם האיסור שנפל לאחר מכן הוא ממין אחר – הרי אין כאן נתינת טעם של איסור)
נודע בנתיים: לגבי הסברא שאיסור חוזר וניעור, יש מקום לחלק בין מקרה שנודע לאדם על נפילת האיסור הראשון ואחר כך נפל האיסור השני ("נודע בנתיים" – נודע לאדם בין שתי הנפילות), לבין מקרה שנפל איסור ואחר כך נפל עוד איסור ורק לאחר מכן נודע לאדם על שתי הנפילות. במקרה ש"נודע בנתיים" – יש יותר סברא לומר "קמא קמא בטיל", כיון שידיעת האדם על נפילת האיסור הראשון גורמת להחיל על התערובת דין של ביטול, שהרי האדם מודע לנפילת האיסור וההלכה אומרת לו שהאיסור בטל ב-60. אבל במקרה שלא "נודע בנתיים" ניתן לומר ששתי הנפילות נחשבת כנפילה אחת וממילא פשוט שהאיסורים מצטרפים יחד לאסור.
ביטול איסור בידים / ביטול איסור לכתחילה: כאשר אדם רואה שכמות ההיתר אינה מספקת לבטל את האיסור (או כמות הבשר אינה מספקת לבטל את החלב או להיפך), לכאורה הוא יכול להוסיף עוד היתר לתוך התערובת וכך לפתור את הבעיה. הדין הוא שאין מבטלים איסור בידים, שכן כל הדין של ביטול איסורים הוא דין של דיעבד (לאחר מעשה), שכיון שכבר נוצרה תערובת ללא כוונה אנו דנים אם היא מותרת או אסורה, אבל אסור לנו להתערב בכך מתוך כוונה. אמנם יש בזה חילוק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, כפי שנלמד לקמן.
דבר שיש לו מתירין: דבר האסור, שיש לו היתר בזמן אחר או באופן אחר. כגון פירות שאינם מעושרים ("טבל") שניתן להפריש מהם תרומות ומעשרות וכך יהיו מותרים. הדין הוא שדבר שיש לו מתירין אינו בטל בתוך תערובת, כיון שיש אפשרות אחרת להתירו ולא רצו חכמים לסמוך בזה על הביטול. דין דבר שיש לו מתירין מבואר בהרחבה בסימן קב.
פיגול: קרבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן (פיגול פירושו תיעוב). לדוגמא: אם בשעת שחיטת הקרבן חשב הכהן לאכול מהקרבן לאחר הזמן שנקבע לאכילתו – נפסל הקרבן משום פיגול. אדם שאוכל קרבן שנפסל משום פיגול במזיד – חייב כרת.
נותר: קרבן שלא נאכל בזמן שנקבע בתורה לאכילתו, או לא הוקרב על המזבח בזמן שקבעה התורה להקרבתו. לדוגמא: קרבן שלמים נאכל לשני ימים ולילה אחד, כלומר זמן אכילתו הוא ביום הקרבתו, בלילה שלאחר מכן ועוד יום נוסף (עד הלילה). יש מצוה לאכול את הקרבן בתוך זמן זה עד תומו, ולא להותיר (להשאיר) ממנו לאחר הזמן. בשר של קרבן שהותירו ממנו לאחר זמן אכילתו נהפך לנותר וצריך לשורפו, והאוכל ממנו במזיד – חייב כרת.
חתיכה נעשית נבילה (חנ"נ): שאלה יסודית בדיני איסור והיתר, האם חתיכת היתר שנאסרה מחמת שבלעה טעם של איסור נהפכה להיות כולה איסור, או שעדיין נחשבת כחתיכת היתר שבלוע בה איסור. לדוגמא: חתיכת בשר שנאסרה מחמת שבלעה חֵלב (שלא היה בה 60 לבטל את החֵלב), ולאחר מכן נפלה אותה חתיכה לתבשיל ירקות – אפשר לטעון שמספיק לשער בתבשיל הירקות 60 כנגד החֵלב שבלוע בחתיכת הבשר, שהרי רק החֵלב הוא האיסור. אך מצד שני אפשר לטעון שבזמן שחתיכת הבשר בלעה את החֵלב ונאסרה – נהפכה להיות כולה חתיכת איסור ("חתיכה נעשית נבילה"), וממילא צריך לשער בתבשיל הירקות 60 כנגד כל חתיכת הבשר.
להלכה דעת הרמ"א שאומרים חנ"נ וצריך לשער כנגד כל חתיכת הבשר, ואילו דעת השו"ע שאין אומרים חנ"נ אלא צריך לשער רק כנגד האיסור המקורי שבגינו נאסרה החתיכה. אמנם איסור בשר בחלב שונה בזה משאר האיסורים, שבאיסור בשר בחלב הכל מודים שחתיכה נעשית נבילה, שהרי באיסור בשר בחלב יש שני מאכלים מותרים, והאיסור נוצר מהחיבור ביניהם, וממילא פשוט שכל התערובת היא נבילה . נמצא אם כן שלרמ"א אומרים חנ"נ בכל האיסורים, ולשו"ע אומרים חנ"נ רק באיסור בשר בחלב אך בשאר איסורים לא אומרים חנ"נ.
חנ"נ בבלוע: "בלוע" הוא טעם של מאכל שבלוע בכלי, כגון סיר שבישלו בו בשר יש בדפנותיו טעם בלוע של בשר (גם לאחר ששטפו את הסיר, אלא שבתוך יממה מהבישול הטעם נחשב עדיין טעם משובח, ולאחר שעברה יממה כבר נחשב טעם פגום). השאלה היא האם לגבי הטעם הבלוע אומרים חנ"נ, כפי שנלמד בהמשך. להלכה אומרים חנ"נ בבלוע באיסור בשר בחלב, ואין אומרים חנ"נ בבלוע בשאר איסורים.
