שלום וברכה. אם יש נער אחרי בר מצוה שקשה לו לעזוב את הבית לתפילות או לבית הספר ולכן תמיד מאחר, מדובר שלאחר שהוא כבר מוכן אוכל ושותה ותמיד מוצא מה עוד צריך לעשות, ואותו דבר בקשר למניין. יש הרבה מנינים ולכן תמיד מחכה למניין יותר מאוחר בערבית ולפני שנרדם תמיד מוכרח לקרוא עוד משהו, ספר קריאה או סיפור, ואינו מקשיב להורים שאומרים ללכת לישון או לצאת למניין. פשוט אינו מסוגל לעזוב בקלות את הבית או את שעות היום וללכת לישון, או לצאת למניין או ללימודים לפני שהאחים הקטנים עוזבים.מה אפשר לעשות? לא עוזר לצעוק ולא עוזר להסביר ולא לומד מניסיון שאח"כ הוא עייף או מקבל ציון לא טוב בהגעה בזמן.גם לא איכפת לו שמקבל ציון לא טוב בהגעה בזמן. מה ניתן לעשות?


שלום וברכה, ראשית, יש להשתדל מאוד לא לתקוף אותו כל על הזמן על ההנהגות שלו ולגעור בו על כל צעד ושעל. כי הביקורת התמידית והאי מרוצות לא יעורר לו את המוטיבציה, להשתפר ולהתקדם בענין זה ובכלל, אלא יגביר בו את חוסר הרצון ורק יפריע לתהליך של שיפור.

צריכים לנסות להבין איתו מה הצורך שלו להישאר יותר זמן ולדחות את התפילה או השינה וכדומה. כאשר ישנה דחיה של משהו חיובי , זה יכול לבוא משני כיוונים, או בגלל פחד להפסיד משהו קיים כעת, או שהדבר השני שאותו דוחים הוא פחות מעניין ואין מוטיבציה לעבור אליו, ודוחים אותו שוב ושוב עד שאין ברירה.

יש לעורר שיח עם הילד, מתוך מקום מכבד ומתחשב, מה הוא רוצה "להרוויח" על ידי הדחיה. אנו כהורים צריכים לנסות להבין מה הדבר שמושך אותו להישאר במצב הקיים.  אולי הוא חושש שאם ילך למנין וכו', הוא לא יכול להמשיך לשחק או לקרוא בספר וכדומה, ולכן דוחה זאת? יש להסביר לו, שאנו לא מתנגדים למה שהוא עושה כעת, הוא יכול להמשיך לשחק או לקרוא וכדומה, גם אחרי שיחזור מהתפילה במנין וכדומה, שלא ירגיש שהוא מפסיד משהו.

כמו כן יש לעורר לו את המוטיבציה לענין החיובי, אם זה ההליכה לבית הספר או ההליכה להתפלל וכדומה, לתת לו הרבה מחמאות על כל שיפור קל וליצור שיח מכבר ומעריך.

גם יכול להיות שהוא מרגיש שדוקא בהנהגה הזו הוא מקבל תשומת לב, ומתייחסים אליו, ולכם צריך ליצור יחס ותשומת לב אליו, לא רק סביב הדחיינות שלו והדברים שלדעתנו לא עושה כמו שצריך. שירגיש שהוא מלא ביחס ובתשומת לב גם ללא ההנהגה שלדעתנו אינה מתוקנת.

יש לזכור דבר נוסף, מדובר על נער אחרי גיל בר מצוה. בגיל כזה, הנער כבר מחפש לבטא את הזהות האישית שלו, הוא לא רוצה ולא צריך שיגידו לו כל הזמן מה לעשות ומתי לעשות, חלק מההתבגרות הפנימית היא המקום שדורש זהות עצמית ולא מוכן להמשיך להיות הילד הקטן שרק אומרים לו מה לעשות. אנו כהורים צריכים להיות קשובים למקום הזה המתפתח בו, לבטא כלפיו שאנו סומכים עליו, והוא כבר ילד גדול, אנו בטוחים בו שהוא יתנהג ועשה דברים כמו שצריך, וזה כבר אחריותו. להטיל עליו את האחריות ככל הניתן, מתוך מכבד ומעצים, ולדעת שיש גבולות ליכולת שלנו לכפות עליו או לומר לו מה לעשות כמו ילדים קטנים יותר.

יש להשים לב שמתחשבים ברצונות שלו, אמנם בגבולות הנכונים, אבל לא מתעלמים או מזלזלים בו וברצונות שלו, גם אם זה לא בדיוק בסגנון שלנו או מה שהיינו רוצים. בסופו של דבר הוא כבר נער בוגר ואנו צריכים לתת לו לגדול ולהתפתח, הרבה על ידי "שחרור" מצידנו בגבולות הטעם הטוב.

אנו ממליצים להקשיב באתר דעת בשיעורים העוסקים בהורים וילדים וגיל ההתבגרות.

בהצלחה רבה ובשורות טובות