Ask The Rabbi

נושא: חגים

הנחת מלח על השולחן בכל ארוחה

האם ישנו חיוב להניח מלח על שולחן בכל ארוחה, ועד כמה יש לטרוח על כך?

ראשית כל, כדי להבין כל זאת, יש לנו להקדים ולברר את מקורו של החיוב והמנהג בשימת מלח על השולחן בתוך הארוחה.
וכך כותב בזה השולחן ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף ה - לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול פת חריבה, אינו צריך להמתין.
ומגיה על זה הרמ"א ומוסיף - ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג) (ב"י בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין וע"ל סוף סימן ק"ע).
ומבאר ומוסיף המשנה ברורה בזה פרטים ונספים ודינים היוצאים מכל זה, שממילא צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח.
ומה שכותב המחבר שצריכים לשים מלח לפניו, מוסיף בזה שאם רבים המסובים צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין לטעום מיד אחר הברכה.
והסיבה שצריך לשים מלח או לפתן - כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ועוד כדי שלא יצטרך אח"כ להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין דאסור לכתחלה ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו ג"כ נכון להמתין מלברך. ומש"כ נקיה כגון פת חטים וכה"ג.
והסיבה לדין שבפת חריבה, הוא דאין בזה משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין וגם לטעם השני משום הפסק ג"כ לא שייך בזה דהא אין דעתו כלל לבקש אח"כ מלח ותבלין.
ומצד הדין הוא א"צ להמתין - ומ"מ אם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא צורך סעודה [מ"א וש"א].
ומקור הדבר שהשולחן הוא דומה למזבח - כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. והאכילה היא דומה לקרבן, מאחר שאדם אוכל לחזק כחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה'.
והמקור לכך שהוא מגין מן הפורעניות הוא ממה דאיתא במדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם.
ומובאים דברים אלו, בלשונו הזהב של אדה"ז, בעל התניא והשולחן ערוך, בחלק אורח חיים סימן קסז סעיף ח - לא יתחיל לברך עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פרוסה של ברכה כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ואפילו אם יתאחר הדבר עד שיביאו ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל אחד ואחד שהם יוצאים ידי חובתם בברכתו וצריכים לטעום מיד אחר ברכתו כמו שיתבאר ואם היא פת נקיה או מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה א"צ להמתין ואם רוצה להמתין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא לצורך הסעודה אף על פי שאינו לצורך המוציא.
מכל מקום נהגו להניח מלח על השולחן לפי שהשולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח וכשישראל יושבים על השולחן וממתינים זה על זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם לכן מצוה להניחו על השולחן אפילו לא יאכלו ממנו ועל פי הקבלה יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג' פעמים.
וכיון שהשולחן דומה למזבח טוב ליזהר שלא להרוג עליו כנה (אבל לזרוק עליו כנה אין לחוש שהרי בית הכנסת שקדושתו חמורה שאסור לאכול בו ואעפ"כ יכול לזרוק בו כנה שלא בשעת התפלה כמו ש[נ]תבאר בסימן צ"ז).
ולסיכום יוצא לנו לעניין הלכה למעשה, שהנחת מלח על שולחן הסעודה בכדי ללפת בו את הפת שמברכים עליו, הוא חיוב על פי דין, ומעיקר הדין אם אינו על השולחן, יש להמתין עד שיביאו לפניו את המלח – אפילו אם יצטרכו להמתין ולהתעכב. אמנם בפת נקיה ומתובלת במלח (כרוב דברי המאפה כיום) – אין חיוב להמתין על כך, אך באם רוצה יכול להמתין ואין זה נחשב הפסק. [ויש אומרים שאם נמצא במקום שאין מזומן שם מלח. יכול לטבל את החתיכה שבוצע – בשאר הפת].

מקורות

היום-יום ג' סיון.