Ask The Rabbi

נושא:

הנהגה באופן של למעלה מהעולם

שלום וברכה. אני משמש כשליח באחת השכונות בעיר שלנו, ויש לי עניין מסוים שהייתי רוצה את הכוונתכם. מצד אחד אומרים שהחסיד האמיתי הוא למעלה מההנהגות של העולם, הוא לא מתחשב במניעות ובעיכובים, הוא פועל רמה אחת למעלה מהעולם. ומצד שני הרבי אומר בכמה וכמה מקומות שצריכים לפעול בכל מקום לפי ההגדרות והגבלות של המקום. וכמו המענות הידועות של הרבי שצריכים לראות בכל מקום מה שייך ומה לא. ושאלתי היא – אנחנו למעלה מהעולם או שאנחנו פועלים לפי העולם? אנחנו מתחשבים בהגבלות או שאנחנו למעלה מהם? אני נתקל בקונפליקט הזה באירועים מסוימים, בשאלות מסוימות שמופנות אלי, ובכלל, איך אני צריך ללכת ברחוב.. אשמח לתשובתכם.

.

שאלתך היא שאלה מקיפה ורחבה, ואנסה לענות בקיצור עכ"פ על פי שמובא בשיחותיו של הרבי מה"מ, ובמיוחד בשיחות של השנים האחרונות – שיחות הדבר מלכות.

ובהקדים המובא בדברי המדרש שמבאר את רצונו של המלך אחשורוש לעשות את המשתה שלו בבית המלוכה "כרצון איש ואיש" – ודברי הגמ' על זה "כרצון מרדכי וכרצון המן". ובשיחת פרשת ויגש, תשנ"ב, מביא הרבי שני ביאורים במדרש, ומפרש שני כיוונים כללים בעבודת ה' של היהודי בכלל, ושל הפועל בעולם בפרט.

פירוש ראשון במדרש אומר, שמחשבתו של אחשוורוש – שהוא יכול לעשות בו זמנית גם כרצון מרדכי וגם כרצון המן היא מחשבה טיפשית, חסרת הגיון. והסיבה לכך היא – שרצונו של מרדכי הוא ההיפך הגמור מרצונו של המן. ואי אפשר לקיים יחד שני ענינים שהם מנוגדים לגמרי אחד מהשני.

ומביא שם דוגמא משני ספינות שעולת בחוף, אחת רוצה שהרוח תנשב לכיוון אחד, והשנית רוצה שהרוח תנשב לכיוון אחר – ושואל המדרש – האם אפשר לקיים את רצון שתי האוניות יחד? כמובן שלא.

ולפי פירוש זה, לעשות כרצון מרדכי וכרצון המן יחד הוא דבר לא אפשרי, חסר סיכוי, וזהו חלק ממחשבתו השטותית של המלך אחשוורוש.

פירוש שני במדרש אומר, שמחשבתו של אחשוורוש יכולה להתקיים בצורה מסוימת. והוא, לא לפי הסדר הטבעי של העולם, אלא לפי הנהגתו של הקב"ה, בכוחו של הקב"ה שלמעלה מהעולם, יכולים להתקיים שני הרצונות יחד.

בכח העל טבעי, האלקי, שלמעלה מהעולם, לחבר ההפכים, וכפי שיתבאר לקמן בפרטיות.

במהלך השיחה, מבאר הרבי באריכות, ששני הפירושים מבטאים שני גישות שונות בעבודה בעולם, שאמנם שניהם נכונות, אך אחת היא עמוקה ופנימיות יותר מהשנייה.

השיטה הראשונה נקראת בלשונו של הרבי "בנוהג שבעולם", כלומר, לפי הסדר הטבעי של העולם. לפי איך שהקב"ה בעצמו קבע את חוקי הטבע, הרי רצון המן ורצון מרדכי – רצון הקליפה ורצון הקדושה הם שני ענינים שונים ומנוגדים.

זוהי הסתכלות על העולם בעיניים של יוסף הצדיק, שהיה מנהיג של כל ארץ מצרים, הוא היה ה"משנה למלך", ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. ובכל זאת, הוא היה נתון תחת ממשלתו של פרעה, וכדברי פרעה אליו "רק הכסא אגדל ממך". המינוי למלכותו וששררתו היה מפרעה, וכמובן שהוא היה מחויב אליו בדברים מסוימים.

בגישה כזאת, מבאר הרבי, אכן ענייני העולם הם מהווים סתירה לענייני הקדושה, וכשם שלא ישכנו מים ואש יחד, כך לא יוכלו עניני העולם ועניני הקדושה להסתדר יחד, כאחד.

אך כל זאת היא הגישה הראשונה, גישת "בנוהג שבעולם".

השיטה השנייה, היא "למעלה מן העולם". היא לא נתונה כלל תחת חוקי הטבע והכללים הטבעיים. היא כל כך עמוקה ופנימית שהיא יכולה לחדור עד הפרטיים הטבעיים של העולם, כי הם פשוט לא מפריעים לה. היא מצליחה לקחת את החוקים הטבעיים של העולם, את הנהגות וחידושי העולם, ולהכניס אותם תחת ממשלת הקדושה.

גישה זו היא גישתו של יהודה, שניגש אל יוסף ואמר לו "מי כמוך כפרעה". הוא התפרץ מבלי שביקשו ממנו, והוא יודע שיש פה "משנה למלך", שהתפרצותו אליו (או עליו) יכולה לעלות לו ביוקר, אבל הוא לא מתפעל. הוא נמצא הרבה למעלה מן העולם.

יש לו את כוחו של הקב"ה שלמעלה מן העולם, שלא נתון כלל וכלל לחוקי וגישות הטבע, בכוחו ויכולותו ית' לחבר ההפכים ולחבר מים ואש יחד. לחיות בתוך המציאות של העולם (יהודה יודע שיוסף הוא המשנה למלך, וממנו הוא צריך לבקש את השחרור), וביחד עם זאת להיות למעלה מן העולם (יהודה ניגש ליוסף לא לפי הדרך הרגילה..).

ומסביר שם הרבי בפרטיות, שכל הדיון הוא לא בנוגע לענייני תורה ומצוות, שעליהם אין שום שאלה, וברור שכל יהודי מוכרח לפעול אך ורק לפי ההלכה, לפי מה שנקבע ע"י גדולי ישראל מדורי דורות, עד למשה שבכל דור. כי על זה בכלל לא מדברים.

בעניני תורה ומצוות, ברור הדבר שאין לאף מציאות בעולם שליטה על היהודי – בכל מה שנוגע לעניני תורה ומצוות, אין שום דבר שהוא יכול לקבוע ליהודי מה לעשות.

הנושא המדובר הוא עניני הרשות – הדברים שבהם אין הלכה מפורשת, וניתן לבחור איזו גישה לוקחים – או את גישת "בנוהג שבעולם", שלפיה מתפעלים ופועלים עם התרגשות והתחככות עם העולם;

או שלוקחים את גישתו של יהודה, גישתו של מלך המשיח (כפי שכותב הרבי בסוף השיחה) שאיתה אפשר לקחת את עניני העולם עצמם, ומתוך התרוממות עצמית מצליחים לרומם גם את העולם.

בתוך העולם, ולמעלה מן העולם יחד – בכוחו של הקב"ה, שחלק ממנו קיים בכל יהודי ויהודי באשר הוא, חלק אלוקה ממעל ממש.

נראה, שהביאור דלעיל, הוא אחד החידושים הגדולים שהרבי דורש מאיתנו בדור השביעי. הרבי רוצה מאיתנו שבענייני תורה ומצוות נהיה עד הסוף "ללא שום פשרות", "מקרבן לתורה" ולא את התורה אליהם. לא מורידים בקוצו של יו"ד מעניני התורה.

ועם כל זאת, ויחד עם זאת, מנצלים את עניני העולם בצורה הכי מושלמת לקדושה. כל העולם נברא בשביל היהודי – לא בשביל להפריע לו ולנסות אותו, אלא כדי להיות לו למסייע ולתומך להפוך אותו לקדושה, ולהביא גאולה לעולם.

בשיחות נוספות (לדוגמא שיחת וישב תשנ"ב) מבאר הרבי ע"ד זה, שתפקידו של שליח הוא להגיע למקום השליחות, לחיות שם, לחיות לפי מנהגי המקום (שכמובן לא סותרים את קיום התורה והמצוות) ולנצל אותם לקיום שליחותו. כי הגישה צריכה להיות, שהוא לוקח את עניני העולם עצמם, ומנצל אותם לקדושה. הוא לא מפחד מהם, אלא הם עצמם מסייעים לו.

כל זה הוא בקיצור נמרץ, וכמובן שבכל מקום ומקום לפי ענינו, ובכל מקרה ומקרה לגופו, צריכים לראות האם אנחנו פועלים לפי גישת "בנוהג שבעולם", שהיא קדושה ואמיתית, אבל אין היא מושלמת; או שאנו פועלים לפי גישת למעלה מן העולם ובתוך העולם יחד.

וכך נזכה, לגילוי השלם, בהתגלות נצר וזרע יהודה – הרבי מה"מ שיתגלה תיכף ומייד ממש.


מקורות