רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (הרמ"ק), מגדולי המקובלים, מביא בספרו "פרד"ס רימונים" שלושה פירושים למושג 'כתר', והרבי הרש"ב מבאר אותם כדלהלן:
א. מלשון לחכות ולהמתין, כלשון הפסוק "כתר לי זעיר" (-חכה לי קצת) כלומר, ה'כתר' מסמל דרגה שמעל ההבנה.
ביאור זה כולל גם את הפירוש שלפיו כתר לשון שתיקה – כאשר מדובר במקום שהוא מעבר להשגה, היחס הנכון אליו הוא שתיקה. הבנה זו עולה מן הסיפור המובא בגמרא: כאשר ראה משה רבנו מה עלה בגורלו של ר' עקיבא, הרוג המלכות, שאל "זו תורה וזו שכרה?" (בבלי, מנחות כט ע"ב) ועל זה ענה לו הקב"ה: "שתוק כך עלה במחשבה לפניי". ומוסבר שכאשר המקום הוא מעבר להשגה, הרי היחס הראוי כלפיו הוא שתיקה.
אומנם הקשר בין שתיקה להמתנה אינו מובן מאליו, אלא שיש להבין שההימנעות מדיבור אינה חייבת להימשך לנצח והיא יכולה להיות זמנית. אם כן, אפשר לעכב את הדיבור לזמן שבו יתאים להשמיעו, ולכן אין מדובר בהיעדר מוחלט של שייכות אלא בהיעדר זמני. משיחדל הצורך בהמתנה – השתיקה תופר והשייכות תתגלה.
ב. מלשון כתר שמונח על הראש – כמו שהכתר הוא ראש לכל לבושי הגוף ונמצא מעל גוף האדם עצמו וגם מעל כל לבושי גופו וראשו, כן מידה זו של הכתר היא רק למעלה מעולם האצילות עצמו אלא גם למעלה מכל האורות שמקיפים את האצילות.
ג. מלשון לכתר ולסבב – מלשון הפסוק: "רשע מכתיר (מלשון מכתר ומסבב) את הצדיק" (חבקוק א, ד), והכוונה שדרגת הכתר היא תר"ך (בגימטרייה 620 – תר"ך אותיות כתר) עמודי אור כנגד תרי"ג המצוות ועוד שבע מצוות דרבנן – המאירים מן הקדוש ברוך הוא וכביכול גם בתוכו. כשם שהם כוחות נעלמים – גם האור שמכתר ומסבב את עולם האצילות, איננו מתגלה אלא נשאר כביכול מסביב.
בלשון החסידות, תוכנו הפנימי של הכתר עניינו רצון: כאשר אנו אומרים כי דרגה מסוימת נקראת 'כתר', פירוש הדבר שהיא מבטאת את רצון ה': כתר של אצילות הוא הרצון של ה' להאציל את עולם האצילות, כתר של בריאה הוא הרצון לברוא עולם הבריאה וכו'.
הרצון של ה' שונה מהרצון שלנו. הרצון שלנו הוא רק דחף להשיג דבר מסוים, ואילו רצון ה' כולל גם את ההמשכה והנטייה אל הדבר עצמו. היינו הדבר הנוצר כלול בתוך הרצון, וגם אחרי שכבר שנתהווה אותו הדבר – העולם – רצון ה' ממשיך להקיפו וללוותו במציאות ואיננו נפרד ממנו.
הכתר הוא בבחינת ממוצע: המאציל נבדל מהנאצלים מצד עצמו, אך רצונו בהם גורם לו להתחבר אליהם, ופירוש הדבר שמרגע התעוררות הרצון, נוצרת כביכול שייכות בינו ובינם. וכמו על דרך משל באדם למטה, שלפני שהתעורר בו רצון ללמוד חוכמה מסוימת או ליצור יצירה כל שהיא, הרי הוא מובדל מהן, אבל כאשר נתעורר בו הרצון – נוצרת שייכות בינו ובינן.
וכידוע שרצון הוא לשון מרוצה וריצה, כלומר ההטיה וההמשכה כלפי הדבר. וקודם שנתעורר אותו רצון הרי בעל הרצון ומושא הרצון נבדלים זה מזה, והתעוררות הרצון מפסיקה את ההתבדלות הזאת כי היא ההטיה היינו היציאה של בעל הרצון אל הדבר שנמצא מחוצה לו.
ובדרך דומה נוכל להבין גם את השפעת רצון ה': קודם התעוררות הרצון כלפי העולמות, אור האין־סוף נבדל לגמרי מן העולמות, שהרי העולמות תחומים בגבול ואילו לאור האין־סוף אין גבול. כיוון שהעולמות הם בבחינת 'זולת' (כביכול) כלפי הקב"ה, כדי שתיווצר השייכות הזאת נדרשת התעוררות של הרצון. כל עוד אור אין־סוף מאיר, אין מקום לתנועה כלפי חוץ כלל.
ברצון לבדו לא די להתהוות העולמות בפועל, שהרי כדי שההתהוות תקרה צריכים להתרחש לפניה סוגים שונים של צמצומים – הצמצום הראשון וצמצומים בין עולם לעולם – ומכל מקום הרצון הוא ממוצע שיוצר שייכות אל העולמות, ולכן הוא מאפשר את ההתהוות.
וביתר פירוט במשל מנפש האדם: יש מושג של 'עצם' ויש מושג של 'גילוי. 'עצם' הוא התכנסות של האדם עם עצמו ו'גילוי' הוא תנועה שלו כלפי הזולת. כדי שיתרחש אותו גילוי נחוץ רצון.
גם כאשר מדברים על גילוי שאדם מגלה בתוך עצמו, השימוש במושג 'גילוי' מלמד שמדובר ביציאה ממצב ההתכנסות המכונה 'עצם', ומשהתרחשה התנועה כלפי חוץ, נוצר רצון לדבר שאליו הובילה התנועה ונוצרה בין האדם לאותו הדבר – שייכות.
לדוגמה: אדם שמתעורר בו רצון לבנות בית, ייתכן שבשלב הראשוני מדובר במחשבה בעלמא ולא ברצון גלוי שכבר עכשיו יהיה לו בית, ובכל זאת מאחר שהמחשבה על הבית בונה בתודעתו שייכות אליו, כדי להתעוררות אותה המחשבה בתוכו דרוש רצון.
אומנם יכולים להיות גילויים נפשיים שאינם קשורים לכוח הרצון, כמו התענוג של האדם עם עצמו ובתוכו, ללא שייכות חיצונית, שכן ידוע שהתענוג הגדול ביותר הוא תענוג שמקורו בעצמיות הנפש (ולא תענוג שמקורו חיצוני), ואכן אנשים מרוממים בתכלית, כדוגמת המלך, עיקר התענוג שלהם הוא מרוממותם העצמית, אבל לא כל אדם מסוגל להכיר את עצמיותו ולהתענג ממנה.
ישנה גם דרגת ביניים: אדם שחש שביעות רצון וסיפוק. מצד אחד אין פה כבר תנועה החוצה כי הוא כבר מרוצה ומסופק, לאידך זה עצמו שהגיע לשביעות רצון, זה אומר שהיה לו שייכות לרצון כלשהו אלא שהוא התמלא, כמו כן פעמים רבות התחושה הזאת אינה נמשכת לעד: ייתכן שאחרי פרק זמן של שביעות רצון יתעורר באדם רצון ממשי כתוצאה מאותה שביעות רצון.
ובחזרה להקבלה למעלה: לפני התעוררות הרצון של ה' לעולמות, אין שייכות בינו ובינם – לא שייכות גלויה וגם לא שייכות נסתרת, שכביכול מצויה בתוך עצמותו של ה'. הרצון הוא התנאי להיווצרות השייכות הזאת. רצון זה למעלה הוא דרגת ה'כתר'.