בעניין השאלה שגוי (נוצרי) ראה יין שאינו מבושל שהיה גלוי, מה דין היין. הנה בזה העלו הפוסקים, שאם לא נגע ממש ביין - מעיקר הדין מותר. אמנם המנהג להחמיר ולאסור כדברי השל"ה גם אם רק ראה.
[כל הדיון כאן הוא דווקא לגבי גויים, אך לגבי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לע"ע, הנה מסקנת הפוסקים כיום בפשטות, שמאחר והם בגדר "תינקות שנשבו" אינם אוסרים את היין, אא"כ הוא ממש יהודי שלא מקיים את התורה והמצוות מתוך רצון להכעיס ה"י, שאז הדין שלו יהיה קצת שונה].
ומקורו של עצם הדין הוא ממה שכתב בשולחן ערוך חלק יורה דעה (הלכות יין נסך סימן קכג סעיף א): "סתם יינם של עובדי כוכבים אסור בהנאה. וה"ה למגעם, ביין שלנו". היינו שהיין של הגויים, אסור לנו בהנאה, ואותו הדין הוא אם הם נוגעים ביין שלנו.
ובשל"ה שער האותיות (אות ק' - קדושת האכילה - אות קו) מביא חומרא נוספת, שהוא גם אם הגוי רק רואה את היין, יש לראות לאוסרו וזהו לשונו: "ומצאתי בספר טעמי מצות שחיבר הרב רבי מנחם הבבלי, שכתב בלאו שלא לשתות יין נסך, וזה לשונו: ובימי חרפי ראיתי אנשי מעשה שהיו מחמירים על עצמם, שאפילו בראיית הגוי היין לא היו רוצים לשתותו, אף על פי שלא נגע בו הגוי, כיון שנתן עיניו בו אין בו סימן ברכה, ומנהג ותיקין הוא. כיון שהגוי רואה גוון היין או ריחו, נתאוה לו במחשבתו, וסתם מחשבת גוי לעבודה זרה, אם כן אף על פי שהוא ביד ישראל, כבר ציירו בשכלו. ואל תתמה על דקדוק החומרא בכל שהוא, שהנשמר ממנו זוכה ליין המשומר בענביו, אחר שמשמח אלהים ואנשים בברכות. ותמה אני על המקילים בארצות הגוים כו'. טעמו וראו הצורך הגדול להתקדש בזה. על כן, קדושים תהיו, ולהחמיר בכל החומרות, ועל זה נאמר (יבמות כ א) קדש עצמך במותר לך.
ומדיוק דבריו נראה דהוא הדין אם ראה את היין בבקבוק, שמ"מ רואה "גוון היין", ואפשר שמתאווה לו. ועדיין יש לעיין בבקבוקים הצבועים כפי שמצוי כיום מאוד - שאין רואים הגוון, ומאידך רואה סוג החברה והיין (המותג) – שישנם משובחים וידועים, וזיל בתר טעמא - שאפשר שמתאווה להן, וצ"ע.
ובפועל המנהג הרווח להחמיר כדברי השל"ה אם היין פתוח - אף שהוא בבקבוק. אולם אם היין סגור בב' חותמות. או שהיין מבושל, או שברור לו שגוי זה אינו עובד ע"ז, (כגון ישמעאלי, שיודע בוודאות שאינו נוצרי אלא מוסלמי. יהיה ניתן המקום להתיר.
וברוב מקומות ישראל נוהגים לכסות את הבקבוקים הלא מבושלים באיזה כיסוי, כך שלא יוכלו הגויים לראות את צבע היין, סוגו ועוד.
ולעניין השאלה אם מותר לתת לגוי שמתארח בשולחן השבת מהפרוסה שבירכו עליה את ברכת המוציא, הנה התשובה בזה כפי שמשמע מדברי הפוסקים היא שטוב ליזהר אם אפשרי הדבר - ליתן לו מלחם אחר - שלא בירכו עליו ברכת המוציא. אמנם מעיקר הדין אם ישים לב לכך (שמחלקים לכולם ומדלגים עליו), ויבוא לידי איבה או תרעומת, יש להקל.
ולכן, בנידון שלך, שיושבים על שולחן השבת כמה וכמה גויים, ואם להם באופן מיוחד תיתן להם לחם שלא בירכו עליו ברכת המוציא, יהיה ניכר הדבר. ובמיוחד שלנשים שלהם, שהם יהודיות, תיתן מפרוסה אחרת, נראה שאין להחמיר בזה, וניתן להקל ולתת גם לגוי מהפרוסה של המוציא.
ובמקורו של עניין, כתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו חלק אורח חיים (סימן קסז סעיף כב): "טוב ליזהר שלא להאכיל פרוסת הבציעה לנכרי או לבהמה ועוף משום כבוד הברכה ויש לאכלה קודם שיאכל פת אחרת כדי שתהא נאכלת לתיאבון משום חיבוב מצוה ויש אומרים שטוב לאכלה בסוף הסעודה והרוצה לצאת ידי שניהם יאכל קצת בתחילה וקצת בסוף".
הרי מפורש בדבריו, שטוב ליזהר שלא לתת מפרוסת הבציעה לנוכרי. ומקורו של אדה"ז הוא כפי שמצויין שם בהערה: "ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל (הל' ברכת המזון). הובא בארחות חיים הל' סעודה אות יג. כל בו ריש סי' כד. אבודרהם (ע' שטז). ט"ז סקי"ח. מ"א סקמ"ב. וראה גם ס' חסידים סי' תתפח".
אך כנ"ל, במקרה שלך, יהיה ניתן להקל, כי נראה שהגויים ישימו לב שלהם ניתן לחם אחר, ויכול להביא לידי איבה וכו'.
