נושא: כשרות

הכל מלמעלה והמקום האישי

שלום וברכה,
במאמר ביום ההוא תשכ"ח הרבי אומר "צריכה להיות העבודה בביטול, ההכרה והרגשה שכל הענינים שנפעלו ע"י עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו אלא מצד הנתינת כח מלמעלה."
האם הכוונה היא שהאדם לא צריך להרגיש סיפוק? הרי אם לדוגמא פגשתי יהודי ולמדתי איתו תניא או שהרמתי פרוייקט להפצת יהדות – אזי לפי מה שהבנתי בעצם אני לא עשיתי כלום. זה הכול מצד הנתינת כוח מלמעלה.

עוד נקודה שאשמח לביאור עליה: בד"ה לא תהיה משכלה תשי"ב מוסבר על עבודתו של ריב"ז שהיה טרוד בכל רגע ורגע במילוי שליחותו עד שלא שם לב למצבו האישי.
איך אפשר לוודא שהנקודה הזו לא תהפוך להיות מקור לסטרס ולחץ? הרי אם בכל רגע אני צריך למלא את השליחות אז כיצד אני יכול לדוגמא לקחת הפסקה מהלימוד וללכת לטיול להתרענן.

תודה רבה רבה.

ב"ה

שלום וברכה

הן אמת שכל מה שיהודי עושה הכל מצד הנתינת כח מלמעלה, והביטול השלם, הוא שיהודי לא יחזיק טובה לעצמו כלל וירגיש שהכל זה הקב"ה.

אמנם מבואר בחסידות בכמה מקומות, שהסיבה שהקב"ה ברא את האדם עם נפש בהמית והרגשה של 'ישות' בסיסית, היא כיון שזה מוכרח גם לעבודת ה'. ובדוגמת המוץ העוטף את החיטה, שבזמן גדילת החיטה הרי זה שומר עליה ומגן עליה שלא תיפגע, ורק בגמר גדילתה מפרדים המוץ והקליפה. וכך לדוגמא ילד קטן צריך כל הזמן את המחמאות והחיזוקים, כיון שהוא בתהליך הגדילה, ואין זה הרגשת ישות שלילית אלא מוכרחת, כי המושג ביטול, הוא שיש משהו שצריך לבטל אותו, ואם לא יחזיק טובה לעצמו, ויאמין בכוחותיו וכו', הרי מה שייך כאן ביטול., אלא כאשר מתבגר צריך לדעת שכל הכוחות והכישרונות וכו' הכל מאת ה' ולא להחזיק טובה לעצמו כלל.

ועד"ז כל יהודי, בתחילת העבודה הפרטית, צריך להרגיש קצת ישות, ועל דרך שמינית שבשמינית, כדי שיתן לו כח לקחת על עצמו פרוייקטים ולהפיץ יהדות ולהיות באופן של אל יבוש מן המלעיגים וכו', ואין זה שלילי. אך לאחר שפעל ועשה והצליח צריך להיות בביטול מוחלט ולדעת שאין זה מכוחו כלל וכלל ורק הקב"ה פעל דרכו והיה שליח בלבד, והלואי ולא הפריע.

אם כן המבואר במאמר הנ"ל הוא כפי שהוא מצד לאמיתתו, אך לפעמים בסדר העבודה יש מקום שהאדם ירגיש את מקומו ומציאתו, בצורה מתוקנת ומאוזנת, שהרי הקב"ה ברא גם את הנפש הבהמית והיא עצמה צריכה גם הכוונה וזיכוך.

ובעומק יותר -הרגשת הסיפוק כלל לא בסתירה לביטול, שהרי הסיפוק שלו היא מכך שרצון ה' התבצע בעולם והעולם התקדם עוד שלב לגאולה השלימה ולהתגלות כבוד ה' בכל מקום, ואין זה בגלל שהוא פעל ועשה את הענין בדוקא, אלא כי הענין התבצע.

לגבי המבואר על ריב"ז, נקודת הבוחן של כל דבר הוא לאן זה מביא את האדם. הרי הקב"ה רוצה שיהודי יעבוד ה' מתוך שמחה וטוב לבב, מנוחת הנפש וביטחון. אם הוא נמצא באופן הביטול הנעלה כמו ריב"ז וחושב רק על מילוי שליחותו, הרי זה צריך להביא אותו אדרבא, למנוחת הנפש מוחלטת, שהרי הוא כלל לא מוטרד מכל מיני עניינים חיצוניים אלא רק במילוי שליחותו, ומה יותר משמח שיהודי עושה את שליחותו ותפקידו בעולם.

וזה גופא שהוא טרוד ובלחץ, הרי זה ראיה שאין זה נעשה מתוך מקום נכון ואמיתי. וצריך למצוא בעצמו הדרכים להיות בביטחון ומנוחת הנפש על ידי חיזוק הביטחון בה' בכל הפרטים ועל ידי לימוד עניינים אלו, ואם צריך - גם לתת לגוף את המנוחה וכו', שהרי חלק מעבודת ה' זה גם להקפיד על שלוות ובריאות הגוף. וכאשר לוקח זמן להתרענן וכו' אם זה גם לשם עבודת ה', כמו לדוגמא כדי לחזק את השלום בית שלו, ולתת לעצמו כוחות להמשך השליחות מתוך שמחה ולמנוע מתחים וכו', הרי אין זה היפרדות מהשליחות, אלא חלק ממנה.

 

מקורות

כתב בשולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פט סעיף ג): מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה, ואין בו מנהג להחמיר.


והקשה בש"ך (ס"ק יט): לקמן ריש סי' צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר, דהוי נ"ט בר נ"ט? [שלמרות שאסור לכתחילה לעשות נ"ט בר נ"ט, מ"מ אם כבר עשה כן, מותר בדיעבד לאוכלו אף עם חלב ממש].


ותירץ: ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך, היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה, דהוי קצת ממשות של איסור, דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם, ושרי הכא. [לאכול אחריו חלב – בלא המתנת שש שעות].


וכתב רבי עקיבא איגר (שם, על דברי הש"ך): לענ"ד י"ל דנ"מ, דאפי' אם בשלו חומץ דחריף, בקערה של בשר, דאין בו משום נ"ט בר נ"ט, אפ"ה מותר לאכול גבינה אחריו. [- ללא המתנת שש שעות].