היחס לאותו האיש - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

סדר בתחומי החיים

שאלה

ב״ה. ימים אלו הם ימי החגא של הגויים, החוגגים את השנה החדשה שלהם. היהודים כאן ברובם לצערנו גם מציינים את התאריך.
נוצרה שאלה- היהודי ההוא ימח שמו, לאחר שהקים דת כזו, מה מעמדה של נשמתו?
וכיצד אפשר להסביר באופן המתקבל שלנו כיהודים הימים האלו זרים ומנוכרים?

תשובה

לכללות היחס לאותו האיש כדאי לקרוא את הסיפורים והציטוטים הבאים, שאנו רואים שם שיש יחס מורכב מצד מעשיו, אך מצד נשמתו (כפירוש המהר"ל).


בנוגע להסברה ליהודים אחרים, אפשר להסביר בפשטות שהוא יצא מעם ישראל והקים דת חדשה המהווה כפירה בה', אבל אפשר לצטט גם את הרמב"ם שאומר שבסופו של דבר, הקב"ה נתן לזה לקרות, כדי "ליישר דרך למלך המשיח". וכל משיחי השקר הללו, מעצימים את הצורך במשיח האמיתי שיביא גאולה אמיתית ושלימה.


להלן מקורות בנוגע למעמדו של אותו האיש


גיטין דף נז עמוד א  עם פירוש חברותא


[שוב העלה אונקלוס באוב את ישו הנוצרי, ושאלו: מי חשוב באותו עולם]?


אמר ליה הפושע לאונקלוס: טובתם של ישראל דרוש, אבל רעתם לא תדרוש, כי כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו.


אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה: בצואה רותחת, דאמר מר: "כל המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה רותחת".


מוסיפה הגמרא על מעשה זה דאונקלוס:


תא חזי [בוא וראה]: מה בין אותו יש"ו שהוא מפושעי ישראל, לנביאי אומות העולם עובדי עבודה זרה.


כי אותו האיש הנוצרי אף על פי שחטא והחטיא, ישראל הוא, והכיר את האמת שאין טוב אלא למי שמיטיב לישראל, אבל בלעם, אף על פי שהיה נביא, גוי רשע היה, והשיא עצה לאונקלוס להרע לישראל.


בנוגע להסבר הסיפור וכן למעמד נשמתו יש להסתכל בפירש המהר"ל


חידושי אגדות למהר"ל גיטין דף נז עמוד א


אסקוהו לההוא גברא שהיה מלעיג על דברי חכמים בנגידא וכו'. דע כי מה שאמר טובתם דרוש רעתם בל תדרוש, הוא כמו שאמר בסמוך תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם, וזה כי פושעי ישראל נתן השם יתברך בהם נשמה טהורה מצד עצמו, רק שנטה אח"כ בעולם הזה אחר הרשעות, אבל שלא בעולם הזה כבר הוסר מה שהיו דביקים בהם פושעי ישראל וחוזרים בהם, כמו שאמרו ז"ל בעירובין (י"ט א') עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתהו שמורידין דמעות כמעיין, אבל פושעי אומות העולם על פתחי גיהנם אינם חוזרין, וזהו מטעם שעצמם רע לא מצד עולם הזה, ומאחר שעצמם רע נשארים רע כי אין שנוי לדבר שבעצם. ולכך ההוא גברא אמר טובתם דרוש רעתם אל תדרוש כל הנוגע בהם וכו', כי כבר הוסר ממנו מה שהיה דבק בו בעולם הזה, כי ישראל ראוים בעצמם אל האמת והקדושה והטהרה, והיוצא מן הכלל הוא אינו דבר עצמי לו כי העצם הוא הכלל ואו"ה חסרונם בעצמם שהרי בכללתם הם רעים ודבר שהוא בכללות הוא בעצם לא במקרה והעצם לא ישתנה.


המהר"ל מפרש את העונש שלו


כל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. ור"ל כי דין של אותו האיש שהיה דבק במדריגה הפחותה והשחיתת הזה הוא ענין גיהנם ולכך נקרא צואה רותחת כי אין דבר [פחות] ומרוחק מן האדם רק הצואה, כי הפרש יש בין המיאוס ובין הטומאה, כי הטומאה מרוחק מן המציאות שהרי הטמא אסור לכנס למחנה קדושה, אבל הצואה הוא פחיתות בלבד עד שלגודל פחיתות הצואה, היא נבדלת מן האדם ואינה עומדת באדם שהיה [הוא] דבק במדריגה הפחותה והמאוסה [והיא מדריגה התחתונה] בגיהנם, כי דיני הגהינם הם כמה [מדרגות] כי יש דין גיהנם, כאשר האדם ראוי לו מצד עצמו [להיות] בכבוד והדר, וכאשר הוא חוטא בעולם אז הוא בההוא עלמא בהפך שהוא דבק בשקוץ ובמיאוס הגמור, ואינו שקוץ ומיאוס כמו שהוא בעולם הזה רק שהוא שקוץ ותעוב רוחני בלתי גשמי וזה נקרא צואה רותחת, [כי] אין לך דבר מאוס יותר מן הצואה, והיא רותחת ר"ל אשיי כי האש הזה אינו גשמיי.


ויש לך לדעת, כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק עונש זה, וזה כי החכם כל דבריו דברי חכמה והחכמה הוא שכל נבדל מן הגשמי למעלת השכל, והמלעיג על דברי חכמים והוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם שהרי מלעיג עליהם, לכך נדון בהפך זה שהוא נדון בצואה רותחת שהוא דבר נבדל מן האדם ויוצא ממנו מפני פחיתותה. וסוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה (מ"ב ב') כל קטן שאין בו דעת [אין] מרחיקין מצואתו יש בו דעת מרחיקין מצואתו שנאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב, והדבר הזה כי מציאת ההפכים אחד, וכאשר נמצא האחד ימצא השני שהוא כנגדו, ולכך במציאות הדעת ימצא הפך זה הוא הצואה, וכל אלו דברים הם עמוקים מאוד בסוד החכמה. והנה תבין כי אלו דברים הם דינים שהם ראוים לדון בהם האדם, כי כל דבר שהוא מתנגד אל האדם הוא פועל בו והוא דין שלו, ולפיכך דין בלעם בש"ז ואין דבר מרוחק מן האדם רק הטומאה, כי הנשמה היא טהורה לכך הטומאה מתנגד אל הנשמה, וזהו דינו של בלעם שהיה נדון בו. וטיטוס דינו הוא בהפרדה, שודאי פירוד עצמו מתנגד אל האדם, ואל יקשה לך איך שייך פירוד בנפש, כי דבר זה אין כאן מקומו לבאר. והפחיתות והמיאוס הוא גם כן דין לאדם, כי הכבוד הוא ראוי לאדם לא השקוץ והמיאוס, לכך דבר זה הוא המאוס הוא דין האדם. וכל אלו ג' דינים הנזכרים כאן הם דינים כוללים, כמו שהחטאים השלשה כוללים. ואלו ג' דינים הם כנגד מה שאמרו חכמים במסכת עירובין (י"ט, א') ג' פתחים יש לגיהנם וע"ש ותמצא הדברים מבוארים למי שהוא משכיל ויודע בחכמה.

מקורות

דילוג לתוכן