החזרת גניבה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

סדר בתחומי החיים

נושא: כללי

שם הרב המשיב: הרב אשר לעמיל כהן

שאלה

אדם שחזר בתשובה, ורוצה כעת להחזיר שווי של מכשירים טכנולוגיים שגנב מחנות של גויים, אמנם פוחד שמא באם יחזיר לא יקבלו זאת וימסרוהו למשטרה, מה יעשה?

תשובה

אינו צריך להחזיר כי אין חיוב השבה בגזל הגוי (למרות שלכתחילה אסור), ורק אם ישנו קידוש ה' יחזיר, ומאחר וכאן חושש לנפשו (על הספק) אינו צריך גם לזה.

מקורות

ראה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גניבה סימן שמח סעיף ב: כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו (ויקרא יט, יא) וחייב לשלם, אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של גוים, ואחד הגונב מגדול או מקטן. הגה: טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם (טור ס"ג). ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי. (מרדכי פרק הגוזל בתרא).


ובש"ך חושן משפט סימן שמח ס"ק ב: או הגונב ממון של עכו"ם. משמע מכאן דאסור דאורייתא וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל דס"ל להרמב"ם וטור וסמ"ג שכתבו בל' הזה דאסור מדאורייתא ע"ש וקשה מכאן על מ"ש הרב בהג"ה בא"ע ריש סי' כ"ח קדש' בגזל או בגניבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק משו' קידוש השם עכ"ל ומה שהוציא הרב שם כן מתשובת מהרי"ו סי' קל"ח כשתעיין בתשוב' רי"ו שם תראה שאינו כן וצ"ע ועמש"ל ר"ס שנ"ט:


ובשער משפט סימן שמח ס"ק ב: או הגונב ממון של עכו"ם. משמע דאף בגונב ממון העכו"ם חייב להחזיר. וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכ' גזילה דין ב' להדיא אפי' נכרי עכו"ם אסור לגוזלו או לעשקו ואם גזלו או עשקו יחזיר. וגניבה וגזילה חד דינא אית להו. ונראה דלענין להטעותו בחשבון אף לדעת היש אומרים שהביא הרב בהגה דאסור להטעותו בחשבון מ"מ לפי מה שמבואר במרדכי (ב"ק סי' קנ"ח) ובסמ"ע (סק"ו) הטעם משום דאסור לגנוב דעתו של עכו"ם אם עבר ועשה כן אינו צריך להחזיר כיון דטעות העכו"ם מותר רק דאסור משום גניבת דעת א"כ מה שעבר עבר ולאו בר חזרה הוא, וכן מוכח מדברי התוס' בע"א דף ע"ב ע"א בד"ה ומאי לא ניתן להשבון שכתבו דאם גזל בן נח בפחות משוה פרוטה אינו אסור אלא משום צערא דישראל פשיטא דלאו בר השבה הוא יע"ש, והכא נמי כיון דאינו אסור אלא משום גניבת דעת לאו בר השבה הוא. אך לפי מה שהכריע מהרש"ל בפ"י דב"ק (סי' כ') כהיש אומרים דלהטעותו בחשבון אסור משום דהוי כגונב ממון הכותי ממש אם כן חייב להחזיר לו. אמנם נראה אף לשיטת מהרש"ל אם העכו"ם נותן מעות לישראל שיקנה לו סחורה והישראל נשתכר בו אף דלכתחלה אסור לעשות כן דלא גרע מגניבת דעת העכו"ם דאסור מ"מ אינו צריך להחזיר לו דכיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ הוי כאלו קנה ישראל הסחורה לעצמו ושלו הוא ומשתכר בשל עצמו. וראיה לזה ממה שכתב הריב"ש בתשובה סי' ת"א והובא בשו"ע אורח חיים סי' ת"ן ס"ו דאסור לקנות חמץ לצורך עכו"ם במעותיו של עכו"ם ואם קנה עובר עליו בבל יראה דכיון דאין שליחות לעכו"ם ואינו זוכה בשבילו הרי הוא חמצו של ישראל זה ועובר עליו ומלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה כשקנה אותו יע"ש, ואם כן הכא נמי כיון דמה שקנה שלו הוא רשאי להשתכר בשלו אלא דלכתחלה אסור משום גניבת דעת אבל אינו צריך להחזיר לו כמו שכתבתי.


ובנתיבות המשפט ביאורים סימן שמח ס"ק א: הגונב ממון של גוים. עיין ש"ך ס"ק ב' עד וצ"ע. ולפענ"ד נראה ליישב דנהי דהגניבה הוא איסור דאורייתא מוחשב [ויקרא כ"ה נ'] או מואכלת [דברים ז' ט"ז] כדאיתא בב"ק דף קי"ג [ע"ב], מ"מ הא בישראל גופיה אילו לא הוה כתיב עשה דוהשיב את הגזילה [ויקרא ה' כ"ג] הוי אמרינן אף דעבר אלאו דלא תגנובו [שם י"ט י"א] מ"מ איסורא דעבד עבד ובהשבה אינו חייב, רק דבישראל רחמנא נתקיה לעשה דוהשיב את הגזילה, אבל בגוי נהי דקרא דוחשב לדרשה גמורה אתי, מ"מ היכן מצינו דחייביה רחמנא בהשבה לגוי, והשבה לגוי אינה אלא משום קידוש השם, וזהו שדקדק הרב בהג"ה באה"ע [סי' כ"ח סעיף א'] דא"צ להחזיר רק משום קידוש השם.


ואין להקשות מהא דאיתא בבכורות דף י"ג [ע"ב] לרעך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר לגוי, אלמא דאי היה אסור חייב ג"כ בחזרה. זה אינו, דודאי אי לא הוי מיעוט הוי אמרינן מקרא מלא דיבר הכתוב בין לישראל בין לגוי וא"כ עשה דהשבה קאי ג"כ על גוי, אבל כשיש מיעוט דהקרא לא איירי רק בישראל, רק דילפינן איסורא מקרא אחר דוחשב כדאיתא בב"ק קי"ג מנין לגזל גוי שהוא אסור ת"ל וחשב, וע"כ צ"ל או דס"ל דנלמד מאונאה אי לאו קרא דוחשב, או דס"ל דמסברא לא איירי קרא רק בישראל ואיצטריך למילף מקרא דוחשב, א"כ השבה מנין הא בהאי קרא לא כתיב עשה דהשבה, וע"כ חיוב השבה אינו אלא מדרבנן.


ואי קשיא נהי דאינו חייב בהשבה מ"מ הא לאו דידיה הוא דהא לא קנה אותו, ואמאי מקודשת הא בדבר שאינו שלו קידשה, וכמ"ש המגן אברהם באו"ח סימן תרל"ז ס"ק ג' בשם ספר יראים [סי' תכ"ב] דאפילו גזל גוי מותר מ"מ לאו שלו לענין סוכה. זה אינו, דבקדושין לא שייך זה, דכיון דההנאה בדבר זה מותרת מדאורייתא והוא המציא לה הנאה זו, מקודשת בשכר הנאה שהמציא לה, וראיה ממ"ש הר"ן בפ"ב דקדושין [כ"ג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מכרן] דאם קידשה בחליפי איסור הנאה דמקודשת כיון דלדידה שריא, דמקודשת מטעם שכתבתי דכיון דהוא המציא לה הנאה המותרת לה מקודשת כמו בדבר עלי לשלטון.


ובשולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט סעיף א: אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעובד כוכבים; ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי; כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו; ואף זה אוסר בירושלמי, ממידת חסידות.


דילוג לתוכן