הורות נכונה

אחד הנושאים המרתקים המבוארים במאמרי החסידות הוא הדיון העמוק בטעמים השונים לבריאת העולם ע"י הקב"ה.

טעמי הבריאה יכולים לשמש גם טעמים פנימיים לשליחותו של האדם בעולם וליחסו למשפחתו וילדיו בפרט, מאחר שכמו שהקב"ה בורא עולמות, אף אנו (שיש בנו "חלק אלוקה"), צריכים לבנות את עולמנו הפרטי. אם נלמד ונבין את טעמי הבריאה, נוכל ללמוד מהם ולמצוא הקבלה – בדרך אפשר – בינם ובין הטעמים והסיבות שבבסיס תפקידנו כהורים.

הטעם הראשון הוא "להיטיב לברואיו". מאחר שהקב"ה הוא עצם הטוב, ו"טבע הטוב – להיטיב", ברא הקב"ה את העולם, ובכך מתגלית מידת טובו וחסדו.

דברים אלו אמורים גם ב"עולם קטן זה האדם": האדם שנברא בצלם אלוקים, רצונו האמיתי – להיטיב ולהאיר בעולם. מסיבה זו אדם שמסיבות שונות רואה בעצמו אדם 'רע' ושלילי, סובל ייסורי נפש קשים. המחשבה שהוא 'רע' מנוגדת לטבעו האמיתי – ה'טוב' שקיים בתוכנו.

ועל דרך זה אולי ניתן לומר גם לגבי ההורים הבונים את ביתם הפרטי. המניע הראשון להורות הוא הידיעה שההורות היא זכות שנפלה בחלקנו והיא הדרך שלנו להיטיב ולהאיר את ביתנו־עולמנו. גם השקעתנו בחינוכם הוא כדי לגלות בתוך ילדינו את הטוב הטמון בהם, באהבה ושמחה.

כדי שההורים יהיו מסוגלים להעניק לילדיהם, תחילה עליהם לבנות בתוכם תדמית עצמית של התמלאות בטוב. לדוגמה: להתרחק ולהשתחרר מרגשות אשמה ורגשות שליליים בכלל ובהקשר של ההורות בפרט. מחשבות כגון "אני אבא לא טוב" "אני אימא לא טובה" אינן עוזרות לנו לתת לילדינו את החום והאהבה שהם זקוקים להם מאיתנו.

גם במקרים שבהם ההורים מתוך צורך חינוכי מגבילים את הילד או דורשים ותובעים ממנו, חשוב שהילד ירגיש שההגבלות, התביעות או האיסורים – נובעים כולם מתוך אהבה והם נועדו לטובתו בלבד.

ישנו טעם נוסף לבריאה המצוטט במאמרי החסידות: הקב"ה רצה לגלות את שלמות כוחותיו ופעולתו. טעם זה שָׂם דגש בנבראים עצמם, שעליהם להיות בעלי מודעות עצמית נפרדת, ודוקא כך יכירו את גדולת ה', ויבטאו את פעולות הבורא בהם (המושג 'פעולה' מבטא יחס חיצוני לדבר שהוא רחוק וזר).

גם כשמדברים על טעם ההורות, ניתן למצוא הקבלה למהלך הזה: ההורה רוצה שהילד יגדל ויתפתח ויגיע לעצמאות וליכולת לפעול בכוחותיו שלו. טעם זה, מוסיף ומשלים את הטעם הראשון. אילו הטעם להורות היה רק מימוש הרצון להיטיב ולהעניק, ההורה היה רוצה שהילד שלו יהיה לידו תמיד כדי שיוכל להעניק לו בלא גבול. אך לשם התכלית של התבגרות הילד בעצמו, על ההורה לגלות גם מקום של ריחוק חיצוני. הריחוק הזה הוא שמאפשר את התגלות פעולותיהם והשפעותיהם של ההורים, כוחם כמחנכים ומשפיעים וכדומה.

רעיון זה מובע בפירוש החסידי על מאמר חז"ל "יפה כוח הבן מכוח האב" – הגילוי ש"יפה כוח הבן" נובע "מכוח האב": על ידי ההשפעה ההורית והחינוכית הילד גדל וצומח ואזי מתגלות בו מעלותיו שלו, ושמחתם של ההורים מרובה כאשר הם רואים את ילדיהם מתעלים ומצליחים אף יותר מהם.

גם סדר הטעמים חשוב: קודם כול ההורה צריך לגלות בתוכו וגם ביחס לילד את הטוב והעונג בנתינה ובקרבה, ועל יסודות אלו להגיע לבניית עצמאות ונתינת אחריות.

הטעם הנעלה והעמוק ביותר לבריאת העולם, כמודגש בחסידות, הוא ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הבורא נתאווה שהעצמיות שלו תתגלה דווקא בעולם התחתון.

בהתבוננות ראשונית, טעם זה נראה דומה יותר לטעם השני, שהרי הקב"ה רוצה שיהיה עולם נפרד כביכול, בדרגה של 'תחתונים'; מצד שני, הוא רוצה שהעולם התחתון ישמש דירה לו יתברך, בה תתגלה עצמותו ממש. רצון זה מבטא את הקרבה והנתינה הגדולות ביותר.

אך בעומק העניין מדובר בשני סוגים של קרבה. בטעם הראשון יש עדיין שניים נפרדים: הבורא והנבראים. אומנם הבורא מעניק מטובו לנבראים אך עדיין מדובר במהויות נפרדות; ואילו בטעם האחרון של "דירה בתחתונים" – השניים מתאחדים והופכים לדבר אחד ממש: התחתון נעשה דירה לעצמותו יתברך.

גם בהורות ובבניית הבית הפרטי ניתן לבטא טעם זה. כאן כבר מדובר בחשיפה של מקום עמוק ואמיתי יותר: הצורך שלנו בהורות אינו רק בשביל לגלות ולהעניק את הטוב שלנו וגם לא רק כדי שנוכל לאפשר לילדינו לגדול ולהתפתח בדרכם העצמאית. הטעם העיקרי הוא שהעצמיות שלנו ממש מתגלה דווקא אצל הילדים שלנו.

לכאורה הילדים נבדלים מאיתנו, אך דווקא בהם מתגלה ה'אני' האמיתי שלנו. לא רק ה'טוב' שלנו מושפע עליהם אלא עצמיותנו, נמצאת בהם. הם ואנחנו – מהות אחת.

וכמאמר חז"ל "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים" – זרעו של יעקב אבינו הוא המהות שלו.  חייהם הם חייו, מאחר שאת החיים שלו עצמו הוא מגלה דווקא בהם.

זה המניע ההורי העמוק והנעלה ביותר, ואף שמגיע שלב שבו הילדים 'עוזבים' את ההורים ובונים את ביתם העצמאי ("עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ"), הקשר ביניהם הוא עצמי שלא מתנתק לעולם, וההורה מנציח את עצמו בדורות הבאים של הילדים והנכדים וכן הלאה. יתרה מזו, הילד הוא ההמשכיות של ההורה, גם לאחר עליית ההורה לעולם האמת, כדברי חז"ל שמעשיו הטובים של הילד מזכים את הוריו.

הטעמים הראשונים לבריאה הם גם הטעמים הגלויים יותר של ההורות – רצון ההורים להעניק ולתת מטובם ורצונם שהילד יגדל ויתפתח לבוגר עצמאי, אך הטעם האמיתי והשלם (הנסתר בדרך כלל) הוא שבתוך הילדים נמצאת ומתבטאת העצמיות של ההורה.

כשמבינים טעמים אלו לעומק עומדים על חשיבות העמל למען החינוך הטוב, והבנה זו בכוחה לתת 'טעם' (מלשון טעם ועונג) ולעורר מוטיבציה עוצמתית להשקיע בחינוך הילדים מתוך שמחה וטוב לבב.