הוספה לשיעור שישים

בגמרא במסכת ביצה מובא לגבי עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב (שהם מוקצים ואסורים לשימוש ביום טוב), שמותר להרבות עליהם עצים שהוכנו מבעוד יום לשימוש ואינם מוקצים, וכך להסיק את כל העצים שבתנור. הגמרא מקשה על כך שהרי אין מבטלים איסור לכתחילה, והיינו שדין ביטול איסור בהיתר הוא רק במקרה שהאיסור נפל להיתר בשוגג, אבל אסור לבטל את האיסור בידים על ידי הנחתו בתוך ההיתר או על ידי הוספת היתר על האיסור. הגמרא מתרצת שהאיסור לבטל איסור בידים הוא רק באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן כמו מוקצה – מותר לבטל איסור בידים.
כיצד יועיל הביטול לשיטת רב אשי:
הגמרא שואלת על כך: ומה תאמר לשיטת רב אשי הסובר שכל דבר שיש לו מתירין אפילו אם הוא איסור דרבנן אינו בטל כלל? כלומר עצים אלו שנשרו מן הדקל יש להם מתירין לאחר יום טוב, שאז כבר לא יהיו מוקצה ויהיה ניתן להסיקם אפילו ללא תערובת של עצים אחרים, ואם כן לשיטת רב אשי הסובר שאפילו איסור דרבנן שיש לו מתירין אינו בטל כלל – מה יועיל להרבות עצים מוכנים? הגמרא מתרצת שחומרת רב אשי היא רק במקרה שהאיסור עדיין בעין, אבל עצים אלו שנפלו לתוך התנור הם נשרפים, והאדם נהנה מהם רק לאחר שהממשות שבהם נשרפה ונכלתה.
לשיטת חלק מהתנאים אם שבר אגוזים בשוגג מועיל הדבר לביטולם:
בגמרא במסכת גיטין מובאת ברייתא לגבי אגוזים חשובים של ערלה (הנקראים "אגוזי פרך") שכשהם שלמים אינם מתבטלים כלל מפני חשיבותם, שאם נפלו לתוך היתר ולאחר מכן נשברו – לדעת רבי מאיר ורבי יהודה בין אם שברם בשוגג (שלא התכוין לבטל את חשיבותם) ובין אם שברם במזיד (כדי לבטלם) – אינם מתבטלים לעולם, ואילו לדעת רבי יוסי ורבי שמעון – אם שברם בשוגג מתבטלים (במקרה שיש 100 כנגדם, שערלה בטילה ב-100), ואם שברם במזיד אינם מתבטלים.
טעם המקילים משום שלא גזרו על שוגג:
רש"י פירש שלדעת רבי יוסי ורבי שמעון רק במזיד גזרו שהתערובת תישאר אסורה, כדי שהאדם לא ירוויח ממה ששבר את האגוזים, אבל בשוגג לא גזרו על כך. ולדעת רבי מאיר ורבי יהודה גזרו על גם שוגג משום מזיד (כדי שלא יעשה במזיד ויאמר "שוגג הייתי"). זאת למרות שהתערובת אסורה רק מדרבנן, שהרי מדאורייתא "אחרי רבים להטות" ואין חילוק בין אגוז שלם וחשוב לאגוז שאינו חשוב אלא הכל בטל, ורק חכמים קבעו שאגוז חשוב אינו בטל אפילו באלף (כלומר האיסור כאן הוא איסור תורה של ערלה, אבל התערובת אסורה מדרבנן).

רבי יוחנן פסק להקל:
בירושלמי מובא שרבי יוחנן פסק כרבי יוסי ורבי שמעון, וזה לשונו: "כל האיסורים שריבה עליהם – שוגג מותרים, מזיד אסורים".
פסיקת ההלכה בדין ביטול איסור תורה בידים:
אם ביטל איסור תורה במזיד לא הועילו מעשיו משום קנס:
הראשונים פסקו כרבי יוסי ורבי שמעון שחילקו בין שוגג למזיד. זה לשון הרמב"ם: "אסור לבטל איסורים של תורה לכתחילה, ואם ביטל הרי זה מותר, ואף על פי כן קנסו אותו חכמים ואסרו הכל" (הבית יוסף ביאר שקנס שייך רק בעושה במזיד ולא בעושה בשוגג).
הרשב"א כתב על פי הגמרא בגיטין ורש"י הנ"ל, שבמזיד אסור אפילו אם התערובת אסורה רק מדרבנן, כגון תערובת של מין במינו (לח בלח) שההיתר מרובה מהאיסור, או איסורים שהחמירו בהם חכמים שלא יתבטלו אפילו באלף (כמו האגוז הנ"ל או בריה או חתיכה הראויה להתכבד שנלמד בהמשך הלכות תערובות).
על פי זה פסק השו"ע : "אין מבטלים איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו – אין מוסיפים עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו – אם בשוגג מותר, ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו, ולשאר כל אדם מותר".
אופנים של הנאה מהביטול:
הרמ"א העיר שמי שאסור לו ליהנות מביטול שנעשה במזיד אסור לו גם למכור לישראל אחר, כדי שלא יהנה מן הביטול.
הש"ך העיר שלמבטל עצמו מותר לאכול מן התבשיל אם אינו שלו ואינו מתכוין לבטל עבור עצמו אלא עבור אדם אחר, שהרי לאדם שבשבילו ביטל אסור, ונמצא שמעשה המבטל לא הועיל.
כשחתיכה נעשית נבילה בוודאי לא יועיל להוסיף היתר:
עוד כתב הרמ"א שכל זה רק במקרה שלא אומרים בו חתיכה נעשית נבילה, כגון בתערובת יבש ביבש, או בתערובת לח בלח לשיטת הסוברים שאין אומרים חנ"נ בשאר איסורים (וכדבריהם פסק השו"ע, אך הרמ"א סומך על שיטתם רק בהפסד מרובה). אבל במקרה שחתיכה נעשית נבילה, כגון חתיכה שבלעה איסור בתערובת לח בלח, על פי השיטה שאומרים חנ"נ גם בשאר איסורים (שכדבריהם פסק הרמ"א) – לא מועילה הוספת היתר כלל, שהרי ההיתר שהיה בתחילה כבר נעשה כולו נבילה.
הש"ך ביאר שהשו"ע סתם להתיר בשוגג בכל ענין (שכאשר ביטל איסור בשוגג התערובת מותרת) על פי שיטתו שבשאר איסורים לא אומרים חנ"נ, ואילו הרמ"א הסובר שאומרים חנ"נ בשאר איסורים העמיד את מה שהתירו בשוגג רק במקרה של תערובת יבש ביבש או בתערובת לח בלח בהפסד מרובה. הש"ך הוסיף שלפי זה בתערובת של בשר בהמה בחלב שאומרים בה חנ"נ לדברי הכל – גם השו"ע יודה שהוספת היתר אינה מועילה כלל אפילו אם הוסיף בשוגג, אלא אם כן הוסיף כל כך הרבה היתר עד שיש 60 כנגד כל מה שנעשה נבילה.
פסיקת ההלכה בדין ביטול איסור דרבנן בידים:
יש מקום לומר שהקילו לבטל איסור דרבנן רק בדבר המתכלה:
הובא לעיל מהגמרא בביצה שבאיסור דרבנן מבטלים איסור בידים, ולרב אשי הסובר שאיסור דרבנן שיש לו מתירין אינו בטל כלל צריך לבאר שההיתר להרבות עצים מוכנים על עצי המוקצה הוא רק בעצים שנשרפים ונהנה מהם כשכבר אינם בעין.
להלכה קיימא לן כרב אשי שאיסור דרבנן שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף, ולפי זה אפשר להבין שלמסקנת הדברים מאחר שאנו מוכרחים לחלק בין איסור דרבנן שנשרף וכלה לבין שאר איסורי דרבנן (מפני דין דבר שיש לו מתירין) – גם לענין ביטול איסור בידים נחלק ונאמר שרק באיסור דרבנן שמתכלה התירו לבטל בידים ולא בשאר איסורי דרבנן. מאידך אפשר לומר שגם למסקנת הדברים נשאר הכלל שהביאה הגמרא שמותר לבטל איסור דרבנן בידים, ומה שהביאה הגמרא את החילוק בין איסור כלה לאיסור בעין הוא רק לתרץ את הענין של דבר שיש לו מתירין (בנוגע לנידון שם בגמרא שדנה בעצים שנפלו לתנור).
מותר לבטל בידים תרומת חוץ לארץ:
מקור נוסף בחז"ל לגבי ביטול איסור דרבנן בידים מצינו בגמרא בבכורות האומרת שכיון שתרומת חוץ לארץ בטילה ברוב – מותר לערב אותה בידים עם חולין ולאכלה בטומאה.
לרמב"ם מותר להוסיף עוד היתר כדי לבטל איסור דרבנן שהתערב:
הרמב"ם כתב: "באיסור של דבריהם מבטלים האיסור לכתחילה, כיצד? חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף (שאיסורו עם חלב מדרבנן) ונתן טעם בקדירה – מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם, וכן כל כיוצא בזה". הרמב"ם מסתמך על הגמרא בביצה הנ"ל על פי ההבנה שגם למסקנה מותר לבטל איסור דרבנן בידים, אך הרמב"ם מסייג זאת רק למקרה שמוסיף על ההיתר (לאחר שהאיסור נפל מעצמו להיתר), ויוצא מדבריו שאסור לקחת בידים איסור דרבנן ולערבו עם היתר.
לרשב"א מותר מן הדין לערב בידים איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, אך למעשה חשש להחמיר:
הרשב"א פסק כרמב"ם באיסור של דבריהם "שיש לו עיקר מן התורה" (להבנת הרשב"א איסור עוף בחלב הוא איסור שיש לו עיקר מן התורה, כיון שחכמים אסרו עוף בחלב משום בשר בהמה בחלב האסור מן התורה. אמנם הבית יוסף כתב שיתכן שלהבנת הרמב"ם נחשב איסור זה כאיסור שאין לו עיקר מן התורה, ובכלל יש לדון מה נחשב איסור שיש לו עיקר מן התורה, והגדרת הדברים אינה ברורה כל צרכה). אבל לגבי איסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כמו תרומת חוץ לארץ או חלת חוץ לארץ – כתב הרשב"א שמותר אפילו לערב אותו בידים עם היתר (כמובא בגמרא הנ"ל בבכורות). הרשב"א הוסיף שיש אומרים שההיתר לערב ממש בידים הוא היתר מיוחד לתרומת וחלת חוץ לארץ, ואין ללמוד מכך לשאר איסורי דרבנן, אלא שאר איסורי דרבנן אפילו שאין להם עיקר מן התורה – אסור לערבם בידים אלא רק להוסיף על ההיתר. הרשב"א סיים שיש לחוש לדברי היש אומרים.
לרא"ש אסור להוסיף היתר כדי לבטל איסור דרבנן שהתערב:
שיטה נוספת היא שיטת הרא"ש הסובר שאפילו איסור דרבנן שכבר התערב בהיתר – אסור להוסיף עליו היתר לבטלו, שכן למסקנת הסוגיא בביצה מה שהתירו לבטל בידים איסור דרבנן הוא רק באיסור שמתכלה ולא באיסור בעין.
לשו"ע מותר להוסיף עוד היתר כדי לבטל איסור דרבנן שהתערב
השו"ע כתב כדברי הרמב"ם: "איסור של דבריהם – אין מערבים אותו בידים כדי לבטלו. ואם עשה כן במזיד – אסור. אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו – מרבה עליו ומבטלו" (הט"ז ביאר שלשיטת הרמב"ם והשו"ע, במקרה שנפל חלב לסיר של עוף – מותר להוסיף עוף כדי שיהיה 60 כנגד החלב, ואין אומרים בזה חתיכה נעשית נבילה אף על פי שמדובר באיסור בשר בחלב, כיון שבאיסור דרבנן כמו עוף בחלב לא אומרים חנ"נ לשיטתם ).
לרמ"א ורוב אחרוני אשכנז אסור להוסיף היתר כדי לבטל איסור דרבנן שהתערב:
הרמ"א פסק כרא"ש: "ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות". וכן פסקו ש"ך ואדמו"ר הזקן .
הט"ז פסק כרשב"א.
האם דין ביטול איסור לכתחילה הוא מהתורה או מדברי חכמים:
לתוספות מדרבנן ולראב"ד מהתורה:
לדעת תוספות אדם שמבטל בידים במזיד איסור דאורייתא על ידי שמוסיף היתר כנגדו – עובר בזה על איסור דרבנן שאסרו לבטל איסור בידים.
אמנם לדעת הראב"ד הדין של ביטול איסור בידים הוא מן התורה.
הש"ך כתב שאף לדעת הראב"ד בדיעבד מותר באכילה. אבל חוות דעת ורבי עקיבא איגר כתבו שלשיטת הראב"ד קונסים אפילו את השוגג משום מזיד.
מדברי הש"ך משמע שהעיקר להלכה כשיטת התוספות. הנודע ביהודה כתב שדברי התוספות אמורים דווקא לגבי ביטול בידים של טעם האיסור, אבל ביטול בידים של ממשות האיסור בתערובת יבש ביבש – לדברי הכל מן התורה.
הנפקא לדינא במחלוקת התוספות והראב"ד היא במקרים של ספיקות, שלדעת הראב"ד יש כאן ספק תורה להחמיר, ולדעת התוספות אפשר להקל.
אופנים שבהם מותר להרבות היתר על תערובת איסור והיתר:
אם כוונתו לדבר אחר מותר:
הט"ז כתב שאם אין כוונתו לבטל את האיסור, אלא כוונתו לדבר אחר, כגון לתקן את התבשיל – מותר להרבות היתר אם אי אפשר בעניין אחר. לדברי הט"ז: כך עולה ממה שפסק השו"ע בהלכות תולעים לגבי דבש דבורים שהתערבו בו נמלים, שמותר להרתיחו על מנת לסננו מהנמלים, אף על פי שברתיחה יפלט מהנמלים טעם איסור.
בספק איסור:
הש"ך כתב שמותר לכתחילה לבטל ספק איסור. ובדרכי תשובה הביא מחלוקת האם היתר זה הוא אף בספק איסור דאורייתא.
אדם שביטל איסור במתכוין וטען שלא ידע שדבר זה אסור:
מהתוספות עולה שאפשר שאדם שחשב שמותר לבטל נחשב שוגג:
בגמרא במסכת בכורות מובא לגבי גזירת חכמים מסויימת, שגזרוה על מנת שאדם לא יחשוב שהוא יכול לבטל את האיסור והוא אינו יודע שהביטול אינו מועיל במקרה האמור שם. תוספות שאלו על כך: הרי בלאו הכי הביטול אינו מועיל, שהרי אין מבטלים איסור לכתחילה ואפילו אם ביטל אינו מבוטל! תוספות תירצו: יש סוברים שביטול בשוגג מועיל בדיעבד, ושמא מקרה כזה שהאדם סבור שמותר לבטל נחשב כשוגג.
רוב האחרונים הקילו בדין אדם שחשב שמותר לבטל:
מכח ראיה זו וראיות נוספות, כתב הט"ז שאדם שטעה בדין וחשב שמותר לבטל איסור – נחשב שוגג (ואין לאסור את התבשיל אפילו אם מדובר באיסור תורה שהתערב), כמו בהלכות שבת שאדם הזוכר שהיום שבת אלא שלא ידע שמלאכה זו אסורה נחשב שוגג, ודלא כדמשמע מדברי מהרש"ל שאדם שסבר שמותר לבטל איסור נחשב מזיד.
האחרונים ובכללם אדמו"ר הזקן הסכימו לדברי הט"ז.

ועל פי כל האמור לעיל מובן, שהשו"ע מיקל בדין ביטול בידים באיסור דרבנן, ולשיטתו מותר להוסיף עוד עוף לתוך הסיר על מנת לבטל את החלב ב-60. אבל הרמ"א ורוב אחרוני אשכנז מחמירים בדין ביטול בידים באיסור דרבנן, ולשיטתם אסור להוסיף עוף (הן מפני איסור ביטול בידים, והן מפני שהעוף שבסיר כבר נעשה כולו נבילה).