ההסתכלות על האדם בטבעו

שלום וברכה
יש מדרש שמתייחס לשאלה זו, ואלו דבריו:
"מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט). לא בראו הקב"ה - שנקרא צדיק וישר - את האדם בצלמו אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר: למה ברא יצר הרע שכתוב בו 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'? אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב?! אמר הקב"ה: אתה עושה אותו רע. למה תינוק בן חמש, בן שש ושבע ושמונה ותשע אינם חוטאים אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדל יצר הרע. ואם תאמר: אין אדם יכול לשמור את עצמו. אמר הקב"ה: אתה עשית אותו רע. למה תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת?!" (מדרש קהלת).
ממדרש זה אנו מוצאים שיש הבחנה בין מהות האדם שהיא טובה לבין ה"רע" שמתווסף בו אחר כך על ידי בחירתו של האדם.
אמנם יש מדרשים אחרים שמסבירים, שהרע הוא מנעוריו, היינו משעה שננער לצאת ממעי אימו, היינו כבר שנולד.
על פי החסידות אין זו כמובן סתירה, שהרי אנו יודעים שכל אחד מורכב משני נפשות - נפש אלוקית ונפש בהמית.
מצד הנפש האלוקית, האדם הוא מלשון אדמה לעליון, והוא נברא באופן של "ישר", היינו באופן מתוקן ושלם, ומצד הנפש הבהמית, הנמשכת אחרי החומריות, יש נטיה טבעית לענייני הקליפה, שצריך לעבוד עליה ולתקנה, ועד שהנפש הבהמית מזדככת גם היא.
השאלה שלך איך מסתכלים.. היא שאלה עמוקה.. שאין עליה תשובה - כי כל אחד בוחר על מה להסתכל..
ובאמת זה תלוי בנו, איך ועל מה אנו מסתכלים. האם אנו בוחרים להסתכל על הפנימיות, השלימה והטהורה, ולדעת שזה האמת של האדם, והרע שבו היא רק קליפה חיצונית שאינה מבטאת את מהותו, או שאנו בוחנים את האדם (ואת עצמנו) רק על פי החיצוניות שלנו, וחושבים שהצד הלא מתוקן, הוא המהות של נו. זו כמובן טעות, ועיקר העבודה של האדם היא לעשות את ההפרדה בין המהות הטובה שלו, לבין הקליפה החיצונית, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לאחרים.