מתי זה נקרא ביטול תורה ומתי לא? (הבנתי שאדמו"ר הזקן מחמיר בזה, אך האם אנו נוהגים כך בפועל? - שמותר להפסיק מלימוד רק לצורך מצווה ומלאכה?) תודה.

 ביטול תורה פירושו שהאדם יכול ללמוד תורה ואינו לומד.

 יכול להיות בן אדם שעובד קשה 15 שעות ביממה - ויכול ללמוד רק קצת בבוקר וקצת בערב "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", וזה לא נקרא אצלו ביטול תורה, מחמת שאין לו זמן פנוי אחר, ועוסק במלאכתו על פי רשות התורה. ויכול להיות יהודי שלומד 10 שעות ביום תורה, ועדיין הוא נקרא מבטל תורה, כי יכול ללמוד שעה נוספת, לדוגמה.

 אם כן, צריך לנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה.

 וכדאי להעיר, שהרבי מסביר בכמה מקומות, שיש מושג של ביטול תורה באיכות, כלומר, גם בזמן שהוא לומד תורה, אם הוא לומד בשטחיות ויכול ללמוד יותר בעיון, זה גם נחשב ביטול תורה, כיון שמבטל חלק מכוחות נפשו, שמסוגל ללמוד בעיון, ולא משתמש בהם ללימוד תורה.

 ביחד עם זה כדאי להדגיש, שכאשר האדם עסוק בענייני שליחות וגמילות חסדים, כמובן שאין זה ביטול תורה. כמו כן, כאשר עוסק בענייני פרנסה, באופן הנצרך ומותר על פי תורה, אין זה ביטול תורה. יתרה מזו - אם לומד שעות רצופות ועושה הפסקה לשם מנוחה והתרעננות, זה לא נקרא ביטול תורה, כי זה נצרך גם כן לצורך הלימוד.

 ובודאי - שכל ענין של חינוך הילדים, ההשקעה בהם, ועל דרך זה בענייני שלום בית והעצמת הקשר המשפחתי, אלו דברים חשובים, ובדרך הכרח, ואף מצוה יחשבו, ואין להחשיב את ההתעסקות בהם כביטול תורה, ועל זה נאמר ביטולה זוהי קיומה.