הגעלת סירים

בהלכות הקשורות לטריפה מבואר לגבי ביצה שנולדה מתרנגולת שהיא ספק טריפה, שיש לביצה תקנה להתירה במקרים מסויימים (אם התרנגולת הטילה ביצים מטעינה חדשה כעבור 21 יום משנעשתה ספק טריפה, או שהתרנגולת חיתה 12 חודש, שאז מוכח שהתרנגולת אינה טריפה, וממילא גם הביצה מותרת). לפי זה לכאורה היינו יכולים לומר שביצה ספק טריפה נחשבת דבר שיש לו מתירין, שהרי אפשר להמתין ולראות אולי יתגלה בעתיד שהתרנגולת איננה טריפה.
אבל להלכה אין זה נכון, שכן מבואר ברשב"א שדבר שיש לו מתירין היינו שההיתר הוא ודאי ולא תלוי ומסופק, והובאו דבריו בטור, וכן פסק השו"ע בסימן שלנו : "יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבוא על כל פנים, או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד (שאינו צריך להוציא על כך הוצאות כספיות כפי שנלמד לקמן). אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבוא המתיר – אינו בדין דבר שיש לו מתירין. לפיכך, ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות – אינו בדין דבר שיש לו מתירין, לפי שאין המתיר בוודאי ואינו בידו".
הש"ך כתב שדין זה מוסכם על הכל, והביאו השו"ע בשם "יש מי שאומר" כיון שמצא זאת מפורש רק ברשב"א. כזכור הגמרא שם רצתה להעמיד את הברייתא האומרת ש"ספיקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות" בביצה שהיא ספק טריפה, ועל כך הקשתה הגמרא שאם נפרש שמדובר בביצה שיש ספק אם נולדה ביום טוב או בחול מובן מדוע אם התערבה באלף כולן אסורות כדין דבר שיש לו מתירין, אבל אם נפרש שמדובר בביצה שהיא ספק טריפה, לא ברור מדוע אם התערבה באלף כולן אסורות, שהרי איסור טריפה אין לו מתירין וממילא צריכה הביצה להתבטל. עד כאן מהגמרא, ומוכח ממנה שביצה שהיא ספק טריפה אינה נחשבת דבר שיש לו מתירין.
כלי שיש בו איסור בלוע והגעלתו כרוכה בהוצאות:
טבל אוסר בכל שהוא כשם שמתיר בכל שהוא:
בגמרא במסכת עבודה זרה מובא שטבל אוסר במינו בכל שהוא, מפני שכהיתרו כך איסורו. כלומר כשם שחיטה אחת שמופרשת לתרומה מתירה את כל התבואה, כך חיטה אחת של טבל שהתערבה בחיטים אחרות אוסרת את כולן.
מדוע הגמרא לא אמרה שאוסר בכל שהוא משום שיש לו מתירין:
יש לשאול על דברי הגמרא: הרי איסור טבל הוא דבר שיש לו מתירין (שניתן לתקנו ולהתירו על ידי הפרשת התרומה והמעשרות), ואם כן מדוע יש צורך בטעם שכהיתרו כך איסורו, הרי גם ללא טעם זה טבל אוסר בכל שהוא מדין דבר שיש לו מתירין שאינו בטל!
כשהדבר כרוך בהוצאה טבל אינו נחשב דבר שיש לו מתירין:
הרשב"א דייק מכך שאכן לפעמים טבל נחשב דבר שאין לו מתירין (ומשום כך הוצרכה הגמרא לטעם הנ"ל), כגון במקרה שאין לאדם טבל אחר להפריש ממנו תרומה על הטבל שבתוך התערובת, וצריך הוא ללכת לשוק ולקנות טבל אחר, שבמקרה כזה אין הטבל נחשב דבר שיש לו מתירין, שדבר שיש לו מתירין הוא רק במקרה שיכול להתיר את האיסור בלא שום הפסד ממון ממקום אחר.
כלי של איסור בטל ברוב כי הגעלת כל התערובת כרוכה בהוצאה שאינה רגילה:
על פי זה כתב הרשב"א, והובא להלכה בשו"ע : "כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים (בכלים כשרים) ואינו ניכר – בטל ברוב (כדין תערובת יבש ביבש), ואין דנים אותו כדבר שיש לו מתירין". הרמ"א ביאר: "לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו" (שהדרך להכשיר כלי איסור היא על ידי הגעלת הכלי עצמו בלבד, ואם ירצה להתיר את התערובת בלי להשתמש בדין ביטול יצטרך להגעיל את כל הכלים, וההוצאות עבור הגעלת כל הכלים הן הפסד ממקום אחר שאינו כלול בדרך ההיתר הרגילה של הכלי).
למהרי"ל ולרא"ה כלי של איסור אינו בטל:
אמנם בשו"ת מהרי"ל חלק על הרשב"א וכתב שרק כאשר ההוצאה ניכרת הרי זה דבר שאין לו מתירין, ואילו ההוצאות הכרוכות בהגעלה הן הפסד מועט ולכן נחשב הכלי כדבר שיש לו מתירין.
גם הרא"ה חלק על הרשב"א. לדבריו: כיון שאפשר להוציא את האיסור מהכלי על ידי הגעלה הרי זה כמו איסור שרואים אותו בתוך התערובת ואפשר להוציאו שאין בו דין ביטול לפני שמוציאו.
למהרש"ל ומשאת בנימין בטל ברוב מטעמים אחרים:
מהרש"ל הסכים עם הרשב"א שהכלי בטל ברוב, אך לא מטעמו. לדבריו: כיון שההיתר לא בא ממילא ומעצמו במשך הזמן (אלא רק על ידי מעשה של האדם) אינו נחשב דבר שיש לו מתירין.
גם משאת בנימין הסכים עם הרשב"א, אך לא מטעמו. לדבריו: בכלי שבלוע בו איסור לא שייכת חומרת דבר שיש לו מתירין, כיון שזהו רק טעם בעלמא של איסור ולא ממשות איסור. לקמן נלמד שבנידון זה נחלקו הרמ"א והש"ך, שלדעת הרמ"א דבר שאינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת שבלע איסור אין בו דין דבר שיש לו מתירין, ואילו לדעת הש"ך דין דבר שיש לו מתירין שייך גם בדבר שנאסר מחמת שנבלע בו טעם של איסור. לפי זה צריך לומר שהרמ"א כשיטת משאת בנימין, ומה שכתב הרמ"א על השו"ע "לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו" הוא רק כדי ללמד אותנו את הכלל שבזמן שיש הוצאות אין זה דבר שיש לו מתירין, אך בנוגע לדין הפרטי של כלי שנאסר בבליעת איסור שהתערב בכלים אחרים סובר הרמ"א שאפילו ללא הטעם של הוצאות אין בזה חומרת דבר שיש לו מתירין מפני שאינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת בליעה.
הש"ך חשש למהרי"ל אם אין הפסד מרובה:
הש"ך הסיק להלכה כפסיקת השו"ע שכלי שנאסר בבליעת איסור נחשב דבר שאין לו מתירין, אך כתב לחוש לדברי מהרי"ל במקום שאין הפסד מרובה.
הש"ך כתב שגם למקילים אם הכלי בן יומו צריך להמתין עד שלא יהיה בן יומו:
עוד דקדק הש"ך, שאף הרשב"א והשו"ע שפסקו שהכלי בטל ברוב, מתירים להשתמש בכלי רק לאחר שעברה יממה מזמן שהשתמשו בו לאיסור (שכבר אינו בן יומו), שאז הכלי נחשב ככלי היתר מדאורייתא (ורק מדרבנן אסור), אבל כשהכלי של האיסור הוא בן יומו אסור להשתמש בשום כלי מתוך התערובת (אפילו אם משתמש רק בכלי אחד) כיון שאיסורו מן התורה ויש לו מתירין מהתורה בלא שום הוצאות (להמתין עד שכבר לא יהיה בן יומו).
בכל אופן יסיר כלי אחד מהתערובת:
עוד החמיר הש"ך, שבמקום שיש הפסד מרובה (שפטור מלהגעיל את הכלים על פי פסיקת הש"ך הנ"ל), ורוצה להשתמש בכלים לאחר שהכלי האסור כבר אינו בן יומו – יסיר תחילה כלי אחד מתוך התערובת ויניחנו בצד, כיון שאין בזה הפסד, שהרי בלאו הכי לא היה יכול להשתמש בכלי האסור (פיתרון זה אינו מועיל לגמרי, שהרי אינו יודע מי הוא הכלי האסור, אלא זהו חומרא בעלמא, שלא יהנה מכך שכעת יש לו כלי נוסף להשתמש בו).
לרבי עקיבא איגר אין צריך להמתין עד שהכלי לא יהיה בן יומו:
רבי עקיבא איגר (הובא בפת"ש) הקשה על הש"ך: מה היא התועלת בהמתנת יממה, הרי גם לאחר ההמתנה התערובת תהיה מותרת רק משום ביטול (שהרי גם טעם שנפגם בכך שעברה יממה אסור לכתחילה). משום כך סובר רבי עקיבא איגר שאין צריך להמתין, אלא יש לסמוך על כך שהכלי נחשב דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב.
גם לנודע ביהודה אין צריך להמתין כיון שלגבי השימוש כיום אין לו מתירין:
גם הנודע ביהודה (הובא בפת"ש) הלך בכיוון זה, וכתב שבמאכל שייך הדין שדבר שאין לו מתירין אינו בטל, משום שטבע של מאכל שאפשר לאוכלו רק פעם אחת, ובזה אנו אומרים שאכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור (על ידי שימוש בדין ביטול) עדיף שיאכלנה מחר בהיתר גמור. אבל כשמדובר על שימוש בכלי, שמטבעו ניתן להשתמש בו גם היום וגם מחר – לא שייך לומר שדבר שיש לו מתירין למחר אינו בטל היום, שהרי בנוגע לשימוש שרוצה להשתמש בכלי היום נחשב כדבר שאין לו מתירין וממילא בטל ברוב.
מאכל שעשוי להתקלקל:
מאכל שיתקלקל לפני זמן ההיתר נחשב כאין לו מתירין:
כתב השו"ע (על פי רבינו תם והרשב"א) שבמקרה שהמאכל יתקלקל אם נמתין עד שיגיע זמן ההיתר שלו – אין זה נחשב דבר שיש לו מתירין, שהרי ההיתר יגיע רק ביחד עם הפסד, וממילא במקרה כזה המאכל בטל ברוב.
דין דבר שיש לו מתירין בטעם של איסור שאין בו ממשות:
לרמ"א חומרת דבר שיש לו מתירין אינה בטעם בלוע:
לדעת הרמ"א (על פי רבינו תם) חומרת "דבר שיש לו מתירין" נוהגת רק כשהאיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת, אבל אם מדובר על טעם של איסור שאין בו ממשות – אין בזה חומרת "דבר שיש לו מתירין" אלא הטעם בטל בששים.
לש"ך חומרת דבר שיש לו מתירין היא אפילו בטעם בלוע:
אמנם לדעת הש"ך אף טעם של איסור בכלל חומרת דבר שיש לו מתירין, שהרי גם בטעם שייכת הסברא שעד שאתה אוכלו באיסור (על ידי ביטול) תאכלנו בהיתר.
הט"ז חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו:
הט"ז הסכים עם הרמ"א שהטעם הנפלט מהאיסור אין בו דין דבר שיש לו מתירין, אך דווקא במין במינו שאין שם נתינת טעם (אפילו לח בלח), אבל בתערובת מין בשאינו מינו (לח בלח) שהטעם מורגש יש חומרת דבר שיש לו מתירין אפילו שמדובר על טעם בלבד ללא ממשות.

תשובה על פי האמור
לשיטת הרשב"א והשו"ע הכלי נחשב דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב, כיון שהגעלת כל הכלים כרוכה בהוצאה שאינה רגילה.
גם לשיטת הרמ"א ומשאת בנימין נחשב דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב, כיון שחומרת דבר שיש לו מתירין לא נאמרה ביחס לטעם הבלוע שאין בו ממשות. וכן הוא גם לשיטת הט"ז בנידון דידן, שהרי בתערובת של כלים אין נתינת טעם.
גם למהרש"ל נחשב דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב, כיון שההיתר הוא על ידי מעשה האדם ולא ממילא.
אמנם לשיטת הרא"ה והמהרי"ל נחשב דבר שיש לו מתירין וצריך להגעיל את כל הסירים, כיון שההגעלה נחשבת הוצאה מועטת, או משום שהאיסור הבלוע בכלי נחשב כאיסור ניכר שאינו בטל.
לדעת הש"ך במקום שאין הפסד מרובה יש לחשוש לשיטת רא"ה ומהרי"ל ולהגעיל את כל הסירים. ובמקום שיש הפסד מרובה יש להקל כרוב הפוסקים שהקילו, אך אין להשתמש בשום סיר מהארון עד שתעבור יממה מאז שבישלו את החלב בסיר הבשרי, ולאחר שתעבור יממה יש להפריש אחד מהכלים ולהניחו ללא שימוש, ואז מותר להשתמש בשאר הסירים.
אמנם רבי עקיבא איגר והנודע ביהודה כתבו שאין צורך להמתין יממה.
נמצא אם כן שהמיקל לגמרי יש לו הרבה על מי לסמוך, והרוצה להחמיר יעשה כהכרעת הש"ך.