נושא:

האם מותר לאכול סנדווי'ץ כאשר מחזיק אותו בידו, וישנה בהחזקה זו יותר מכביצה פת בבת אחת, – משום חוסר דרך ארץ בסעודה?

האם מותר לאכול סנדווי'ץ כאשר מחזיק אותו בידו, וישנה בהחזקה זו יותר מכביצה פת בבת אחת, – משום חוסר דרך ארץ בסעודה?

תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנה בכך חוסר דרך ארץ ושינוי מהנהגת שאר בני אדם בסעודה. ב) אם כן, האם ישנו הבדל אם נוהג כן בפני בני אדם או אם עושה זאת כאשר סועד יחידי. ג) האם יש בכך משום דרך מיאוס לשאר בני אדם.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קע סעיף ז, שלא יאכל אדם פרוסה בשיעור כביצה ויותר, ואם אכל הרי זה גרגרן. ובמשנה ברורה שם סימן קטן יט הביא מה שהבית יוסף מצדד, לומר שאפילו לאחוז בידו כשיעור ביצה אינו כדאי, אף על פי שאינו אוכל אותו בבת אחת.
ואמנם זהו דוקא אם אין הרגילות לעשות כן באותו המקום, אבל בכל דבר שדרך העולם להחזיקו אף כאשר הוא יותר משיעור כביצה, אזי אין חשש להחזיק אותו כך בידו, ואין בזה משום חוסר מדת דרך ארץ, כמבואר בשאלות ותשובות אור לציון חלק ב' פרק מו סעיף ז'. וכמו למשל כריך סנדווי'צ, פיתה, וכיוצא בזה. ואמנם יש הסוברים שראוי להחמיר גם בזה.
כי הנה ישנה בעיה לעשות שינוי בהנהגה משאר בני אדם באותו המקום, שאם שאר הסועדים במקום בו סועד אינם אוכלים כך, או שאין זה רגילות לראות כן בדרך אכילת בני אדם במקומם, אלא אם כן הוא גס רוח ואינו שומר על כבודו, הרי שיש מצד דרך ארץ בסעודה שלא לעשות כן בפניהם.
וכפי שכותב בזה בספר אגרא דפרקא אות קכב: נראה לי בדרכי האדם לעבודת הבורא במידותיו ותנועותיו בדרכו והילוכו בקדושה, מה טוב לאדם שיחזיק לעצמו דרך כזה שהוא כטבעו של עולם ולא לאחוז לעצמו מנהג שלא כטבעו של עולם – הגם שכוונתו לעבודה אמתית. והוא מאמר האשה השונמית – בתוך עמי אנכי יושבת.
ושם מביא שאין רק מצד דרך ארץ אלא יתירה מזו, אפשר שמעורר עליו בזה את מידת הדין, כי כאשר יאחז האדם לעצמו דרך חוץ לטבעו של עולם, יתעוררו עליו חס ושלום קטרוגים, ומי יודע אם יהיה יכולת בידו לעמוד נגד המלחמות והקטרוגים אשר יעמדו כנגדו, ומסיים שם שכל זה הבין לא מסברתו האישית, אלא מפי סופרים ומפי ספרים, ואי אפשר לפרש כל זה בכתב, כי זה תלוי בהשכלת נפש המשכלת.
וכן מביאים הפוסקים ממסכת כלה רבתי פרק ט, שם מובא שלא ישמח אדם בין הבוכים, ולא יבכה בין השמחים; ולא יהא ער בין הישנים, ולא יהא ישן בין הערים. הרי שכללו של דבר הוא שלא ישנה האדם מדרך שאר חברו ובני אדם הנמצאים במקומו. כמבואר בבאר היטב בשולחן ערוך שם אות טז.
כמו כן יש לחשש בעשייה זו למיאוס חבריו בהנהגה זו, שהרי אין זה רק שינוי מנוהג שאר בני אדם (במקרה והוא כך באמת), אלא הנהגה מעין זו בהרבה פעמים מאוסה לשאר בני אדם הנמצאים עמו בסעודה, ויש בזה בעיה הלכתית מדיני דרך ארץ בסעודה, כמבואר בשולחן ערוך סימן קע סעיף טז, שם מבואר שלא יעשה אדם פעולות בסעודה בפני בני אדם שעמו, אם יש בפעולות אלו מצד מיאוס מצדם. וכמו למשל נפיחות מהאף והפה, או שרוקק שם, וכל כיוצא בדברים אלו.
העולה מן האמור: שאם במקום בו סועד אין רגילות האנשים לאכול כזה סוג כריך בצורה כזו (כמו למשל כריך עבה, שצריך לאוכלו עם פה פעור מהרגיל), וכאשר עושה פעולה זו ניכר ונראה כפעולה משונה משאר הסועדים, אזי לא יעשה זאת מצד הנהגת דרך ארץ – שלא לשנות מדרך אכילת אנשי המקום, בפרט שיש לחשוש בכך למיאוס שאר הסועדים. (ואמנם אם הוא סועד בפני עצמו מסתבר שיכול לעשות כן).
אך אם דרך הרבה סועדים לעשות כן באותו המקום, ואין זה נראה כפעולה מוזרה ושונה, אין מניעה לעשות כן, כי דרך הנהגת האכילה נקבעת היא לפי אנשי המקום באותו המקום בסעודתם, (כמובן כאשר אין זה חורג מפורשות מכללי ההלכה).

מקורות