האם אשה אבלה חייבת לעשות גם כן דין 'קריעה' כמו שהוא הדין בגברים או שהיא פטורה מקריעה?

כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו דין קריעת הבגד באבלות. ב) מי מחוייב בזה האם רק גברים או גם נשים שהם אבלות. ג) האם הדבר חיוב או רק מנהג. ד) האם האופן והמקום בו נשים יעשו את הקריעה במידה והם חייבות הוא כמו גברים או באופן שונה.
תחילה יש להביא מה שנפסק בשולחן ערוך יורה דעה בסימן שמ סעיף ה' שהעומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע עליו ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון או שמניח לעשות מצוה מפני שזהו טורח בשבילו מכל מקום חייב לקרוע עליו.
וכתב הרמ"א שאמנם אם מדובר בבן אדם שרגיל לעשות עבירה אין מתאבלים עליו. וכל שכן אם מדובר על מומר לעבודה זרה. ויש אומרים שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים מתאבלים עליו. וכן מומר קטן שהמיר את דתו יחד עם אביו או אמו מפני שהוא נחשב כמו אנוס ויש חולקים על כך ואומרים שאף עליו אין מתאבלים וכן עיקר. וכמו כן בני אדם הפורשים מדרכי צבור אף על פי שאין מתאבלים עליהם מתאבלים על בניהם.
ושיעור הקריעה הוא אפילו כל שהוא כמבואר בקיצור שולחן ערוך בסימן קצד אות ו'. ואין צריך לקרוע בשפת הבגד העליונה אלא אפשר לקרוע אף בשולי הבגד למטה כמבואר ברמ"א שם בסעיף ב' ואף בכל מקום אחר שירצה כי העיקר הוא לקרוע מעט מן הבגד ואף יכול לתפור מיד לאחר שקרע.
אמנם בפועל נהגו האנשים שלא לקרוע אף כשנמצאים ביציאת נשמה כפי שצריך מעיקר הדין כמבואר באחרונים ומהם בשדי חמד אבלות – אות קמא טעם המנהג מפני שלא ירצו האנשים ללכת לשהות בשעת יציאת הנשמה בכדי שלא יצטרכו לקרוע וכן נהגו בירושלים.
בנוסף כל האמור הוא דוקא אם ראה את יציאת הנשמה אבל אם לא ראה אף אם שהה באותו החדר אין צריך לקרוע כי אין חל על שמיעה וידיעה רק עלה ראיה ממש. ודין זה הוא שווה בגברים ושנים כאחד שאף הם צריכות לקרוע מעט בשולי הבגדים כמבואר בשולחן ערוך שם סעיף יא.
ואמנם אשה שקורעת על אביה או על אמה תקרע תחילה את הבגד התחתון שמתחת בגדיה העליונים ומחזירה את הקרע ומחברת אותו על ידי סיכת ביטחון בכדי שלא יתראה בשרה משום צניעות ורק לאחר מכן קורעת את הבגד העליון כמבואר בשולחן ערוך שם סימן שיא ובקיצור שולחן ערוך סימן קצה סעיף ג'. ואמנם אין חיוב לקרוע את הבגד הסמוך לבשרה כמו שנוהגים היום ללבוש ולכן אף אם מעל בגד זה יש כמה בגדים שעליה לקרוע כמו שמלה וחולצה וכדומה (או באיש – חלפיה וחולצה) נשאר בשרה מכוסה.
ובאמת בהרבה בגדי נשים ישנו שפה גבוה בצווארון שהוא חלק מעיקר הבגד וכאשר קורעים זאת מעט ניכרת הקריעה ומכל מקום אין מתגלה מקום בשרה במקום הצנוע ויכלה לקרוע שם מעט ומפסיק. כמבוא בשאלות ותשבות שבט הלוי חלק ג' סימן קסז.
ואיך שלא יהיה הקורע לנשים על אב או אם יש לדקדק שיהיה בצניעות הראויה ולכן את הבגד העליון יש לקרוע בפרהסיה כפי הנצרך מעיקר הדין אמנם את הבגד התחתון יכולים לקרוע בצנעה כמבואר בשאלת ותשובות מנחת יצחק חלק ט' סעיף קכו. וכן שלא יהיו שם אנשים רק יעשו כן בתוך ציבור הנשים.
וחיוב קריעה הוא מדרבנן וכל העובר על כך חייב מיתה בידי שמים כמבוא בגמרא במסכת מועד קטן דף כד. וטעמו משום לעורר את הבכי והצער על המת או בכדי להסיח דעת ממחשבות האבל שיחשוב על הפסד בגדיו. ועוד טעמים על פי קבלה שהוא מורה על גזר הדינים שישנו עליו בעת זו.
ונשים שלא הלכו ללוויה בבית הקברות יקרעו לפני הוצאת המת מן הבית כמבואר בשאלות ותשובות באר משה חלק ב' עמוד קיז.
העולה מן האמור: שדין 'קריעה' על המת שחייבים להתאבל עליו הוא מצוה וחיוב מדרבנן ונשים חייבות בקריעה זו בדיוק כמו אנשים.
רק שעליהם לדקדק לעשות זאת בצניעות הראויה באופן שלא יתגלה בשרם ואף לא הבגד הסמוך לבשרם כי אין זו צניעות אלא תעשה את הקריעה בבגד העליון רק בפני ציבור הנשים העומדות שם ומיד לאחר הקריעה תחבר את הקרע קלות על ידי סיכת בטחון וכדומה. ואם אינם הולכים לבית הקברות מכל סיבה שהיא יעשו את הקריעה לפני הוצאת המת מהבית.