נושא: הלכה

האם אפשר לחמם בקבוק דייסה של תינוק – בתוך כלי עם מים חמים בשבת?

האם אפשר לחמם בקבוק דייסה של תינוק – בתוך כלי עם מים חמים בשבת?

תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בעיה לחמם בתוך כלי שני. ב) האם יש הבדל האם המים שבתוכו הם יד שסולת בהם או לא. ג) האם יש הפרש האם המים עולים מעל כל הבקבוק, או לא. ד) האם בדבר לח שהתבשל כבר פעם אחת, ישנו שוב בישול לאחר שנצטנן.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שיח בסעיף יא, שתבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול - אם כבר נתבשל כבר כל צרכו ואפילו נצטנן לגמרי ומותר אפילו לשרות אותו בכלי ראשון רותח, בכדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח.
ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אסור לשרות אותו בשבת בחמין שהיד סולדת בו, אפילו אם אינו נמוח שם כלל. ואם שרה בכלי ראשון חייב, ובכלי שני אסור לשרות אותו מדברי סופרים מפני שנראה כמבשל, ואינו דומה לתבלין שמותר לתת אותו בכלי שני, מפני שהתבלין עשויים למתק הקדרה- ואינו נראה כמבשל. וכן כל דבר העשוי לתת טעם בקדרה, כמו למשל שום ובצל, הרי הם כתבלין ומותר לתת אותם בכלי שני אף על פי שהיד סולדת בו.
ואמנם יש מי שמסתפק בבצל שמא הוא מתבשל גם בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, ונהגו להקל. ויש מתירים בכל דבר יבש שלא נתבשל לשרותו אותו בכלי שני שהיד סולדת בו, (טורי זהב). וכתב שם שיש להחמיר בזה כמו הסברה הראשונה.
כמו כן כל דבר קשה שלא נתבשל - שאינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה במים חמים, אזי אם שרה אותו אפילו בכלי שני, או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני, ונעשה ראוי על ידי כך, חייב משום מבשל. (הגהות מרדכי סימן תסז).
ובנוגע לדבר לח שנצטנן האם יש בו משום בישול לאחר שכבר נתבשל פעם אחת, מבואר שם בסימן, שכל דבר לח יש בו 'בישול אחר בישול', כלומר, כל תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן, ואפילו אם לא נצטנן לגמרי, אלא שאין היד סולדת בו, וחממו בשבת עד שהיד סולדת בו, חייב משום מבשל.
אבל אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו - ומרתיחו יותר, אין בזה משום בישול, ומותר אפילו לכתחילה להרתיח אותו בסמוך לאש במקום שאין לחשוש לחיתוי. ויש אומרים שאפילו אם נצטנן לגמרי, מכל מקום אין בישול אחר בישול, ומותר להרתיח אותו בשבת בסמוך לאש במקום שאין לחשוש לחיתוי.
ולמעשה המנהג להקל כאשר הדבר הלח לא נצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו. אבל אם נצטנן לגמרי המנהג להחמיר כמו הסברה הראשונה - אפילו לענין דיעבד.
והנה לעניין דבר יבש שכב נתבשל מבואר שם שאין בו משום בישול אחר בישול , ומותר לערות מכלי שני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל, חוץ ממין דג שנקרא קולייס האספנים או בשר או דג מלוח של שנה שעברה, שאלו אינם צריכים אלא מעט בישול, ועירוי זה הוא גמר מלאכת בישולם, וחייב עליו משום מבשל, אבל מותר לשרות ולהדיח אותם במים צוננים.
ולפי זה יהיה מותר בדייסה יבשה לערות עליה מים רותחים, אמנם מבואר שם בסעיף יח שכל דבר היבש הנימוח יש לחשוש בו משום בישול כדבר לח שנצטנן, ובסידור הרב החמיר בזה אף יותר. וכפי שמבאר, שמלח שלנו שמתקנים אותו על ידי בישול במים, מותר לתת אותו בכלי ראשון לדברי הכל, מאחר שאין בישול אחר בישול בדבר יבש - אפילו כאשר הוא נימוח על ידי בישול זה השני. ומכל מקום המחמיר בו כמו בשאר מלח תבוא עליו ברכה.
ובקצות השולחן בסימן קכד, לא, מחמיר בכל כלי שני שהיד סולדת בו מאוד, שמא דינו כדין אמבטי המבואר שם בשולחן ערוך לאיסור אפילו בכלי שני.
העולה מן האמור: שמאחר ומדובר בדבר לח שיש בו משום בישול, אזי אם מדובר בדייסה סמיכה מאוד, שמאכילים אותה בכפית, יש לחשוש בו לבישול גם בכלי שני שהיד סולדת בו, שמא הוא מדברים הרכים שמתבשלים גם בכלי שני. ואם הוא דייסה ששותים אותה כמשקה, ניתן להניחה גם בכלי שני שהיד סולדת בו.
[ואמנם יש מחמירים שלא להניחו גם בכלי שני שהיד סולדת בו מאוד, אלא בכלי שלישי. וכמו כן לדברי הכל אין לכסות את הבקבוק במים חמים עד למעלה משפתו, מחשש הטמנה].

מקורות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף ז: אם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר ולמישחט ולבשולי וכו' והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אף על פי שאמר ולמעבד כל צרכנא הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה וספק ברכות להקל:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח: אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו (אף על פי שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו) אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן ואף על פי שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים: