נושא: הלכה

האם אבל יכול להיות הבעל קורא בתורה בתוך ימי השבעה?

האם אבל יכול להיות הבעל קורא בתורה בתוך ימי השבעה?

כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם אבל מותר בדברי תורה. ב) האם יש הבדל איזה סוג לימוד תורה מדובר. ג) האם יש הבדל בין לימוד תורה סתם לבין אם רבים צריכים את לימודו. ד) האם יש הבדל בין אם מדובר בתורה שבכתב לתורה שבעל פה.
אמנם אם רבים צריכים לו כגון רב חשוב המלמד לתלמידים או שהוא רב העונה פסיקות הלכתיות לשואלים אזי מותר לו ללמוד. אך לא יעמיד מי שמשמיע דבריו לרבים כדרכו מאחר והוא דרך כבוד וששרה רק יאמר לאחר שיאמר למי שמשמיע דבריו לרבים. או שידרוש בעצמו ישירות לתלמידים. ויכול לפסוק הלכות מה אסור ומה מותר לשואלים אותו אך רק אם אין מישהו אחר וצריכים אותו לכך.
וכתב הרמ"א שאבל אסור לו ללמד הלכות לתלמידיו למרות שיש מקילים בדבר מכל מקום המנהג הוא שלא ללמד.
ועל דברי המחבר שהתיר כאשר רבים צריכים לאבל ללמד לתלמידים כתב בטורי זהב שנראה לומר שהוא הדין למלמד לתלמידים קטנים – לאחר שעברו כבר שלשה ימי הבכי משבעת ימי האבלות שמותר לאבל ללמדם אם הוא הרב שלהם מאחר ואף זה נכלל בכלל רבים צריכים לו מפני שתינוקות של בית רבן חשיבות לימוד התורה עמהם נעלית וגדולה ביותר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהבל פיהם של תינוקות של בית רבן חביב לפני הקדוש ברוך הוא שהוא הבל שאין בו חטא ועד שחביב יותר מלימוד הגדולים.
עוד הביא המחבר בסעיף ב' שאפילו אם מדובר באבל שהוא כהן ואפילו אם אין כהן אחר בבית הכנסת או במקום בו מתפללים מכל מקום אסור לעלות את האבל לקרות בתורה.
והקשה על כך הבית חדש שלכאורה הדבר תמוה מאחר ולהלן בסימן ת' סעיף א' שגם בשבת אסור לאבל ללמוד תורה מאחר וזה נחשב מכלל דברים שבצנעה שאבלות נוהגת בהם אבל לחזור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום מאחר וכל אחד מחוייב להשלים פרשיותיו עם הציבור הרי זה נחשב כקורא בתורה ומותר לאבל לקרוא הפרשה בשבת כמו שמותר לו לקרוא את שמע.
וממשיך שם שאם קרוא לאבל לעלות לתורה צריך לעלות מאחר ואם היה נמנע מלעלות הרי זה כבר בגדר דבר אבלות בפרהסיה שאסורה בשבת.
ויתירה מזו הביא שם שרבינו תם היו נוהגים בכל שבת לעלות אותו לעליית שלישי וכאשר היה בימי אבלותו לא קראו אותו לעלות והוא עלה מעצמו מכל מקום לעלייתו הרגילה לשלישי. והסביר טעמו של דבר שמאחר וכל העם יודע שזוהי עלייתו הקבועה אם כן ברגע שלא יעלה לתורה בעלייה זו יחשב כדבר של פרהסיה האסור בשבת.
וכתב על כך הרמ"א שכמו כן אם האבל הוא כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת מותר לקרוא לו לעלות אבל בעניין אחר אסור.
על כל פנים רואים שבמקרה של הכרח מותר לעלות את האבל אם הוא כהן ומדוע כאן כאשר כותב המחבר שאפילו אם האבל הוא כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת מכל מקום לא יקראו לו לעלות?
וביאר החילוק בזה בפשטות ששם מדובר באבלות בשבת ולכן כתב הרמ"א שאם אין כהן אחר בבית הכנסת יעלה כי אם ימנע במקרה כזה יחשב הדבר כאבלות של פרהסיה וכמו הסיפור של רבינו תם שהביא המחבר. מה שאין כן כאן מדובר ביום חול רגיל ובזה באמת לא יעלה אפילו במצב שאין כהן אחר ואפילו אם כבר קראו לו לעלות כמבואר בשערי אפרים שער ח' אות ט'.
אמנם אין צריך לצאת מבית הכנסת בשעה שמעלים לראשון אפילו שהוא כהן ואין כהן אחר מאחר וכל התקנה שלא לקרוא לגדול מהכהן אלא מפני דרכי שלום וכאשר הוא אבל זהו כבודו שיקרא אחר במקומו כמבואר במאירי מועד קטן דף טו. אך טוב שיצא כמבואר שם בשערי אפרים.
העולה מהאמור: שאין לאבל לקרוא בתורה כי נאסר על האבל לקרוא בתורה שבכתב במשך ימי האבלות אבל בשעת הצורך שאין אדם אחר שיקרא במקומו אפילו על ידי שיסמנו לו ויעזרו לו וכדומה מותר לו לקרוא לצורך קריאת התורה בציבור כי זה נחשב כמו שרבים צריכים לו כעת ללימודו ויש להקל במקרה כזה.

מקורות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף ז: אם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר ולמישחט ולבשולי וכו' והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אף על פי שאמר ולמעבד כל צרכנא הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה וספק ברכות להקל:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח: אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו (אף על פי שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו) אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן ואף על פי שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים: