fbpx

נושא:

דיני צום

מי שחולה שאין בו סכנה אך שוכב במיטה מכאב גופו, האם עליו לצום בצום עשרה בטבת?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו צום עשרה בטבת והאם חיובו הוא מהתורה או מדרבנן. ב) על מי הוא חל, האם הוא חל גם במקרה של חולי או שמי שמצטער פטור מלצום.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקמט סעיף א, שחייבים להתענות בתשעה באב, ובשבעה עשר בתמוז, ובשלשה בתשרי, ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם.
ומקורו מדברי הנביאים, כפי כתוב בספר זכריה פרק ח', צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי. ודרשו חכמים: צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש רביעי למניין החדשים, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחודש החמישי, וצום השביעי זה צום גדליה שהוא בחודש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת- שהוא בחודש העשירי.
ובימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, בכדי לעורר את הלבבות לדרך התשובה ויהיה בזה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון הדברים אלו נשוב להטיב.
וכפי שנפסק שם בסימן תקנ סעיף א, שכולם חייבים להתענות בארבעת צומות הללו. ואסור לפרוץ גדר. וכתב הרמ"א שמכל מקום, עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להם להתענות. ויתירה מזו אפילו אם אינם מצטערות, מכל מקום אינם מחויבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר. ואמנם אם הם חלושות נראה שאין להם להחמיר. (משנה ברורה).
ומה שכתב המחבר שאסור לפרוץ גדר, כוונתו לומר שאף על פי שמעיקר הדין הנה בזמן שאין סכנה אין חובה להתענות אלא רק בתשעה באב, מכל מקום מאחר שנהגו להתענות כולם, אסור לפרוץ גדר. כמבואר במגן אברהם.
כי הנה במסכת ראש השנה דף יח, הקשתה הגמרא שתי פסוקים זה על זה שבפסוק אחד כתוב בלשון צום, ובאחר בלשון ששון. ומתרצת שזה תלוי באיזה זמן ישראל נמצאים: בזמן שיש שלום כלומר, כאשר בית המקדש קיים הם לששון. ובזמן שאין שלום שאין בית המקדש קיים ויש גזרה חס ושלום אז הוא צום וחייבים להתענות. ובזמן שאין שלום דהיינו שאין בית המקדש קיים, אך גם אין גזירה. אז רצו מתענים, רצו אין מתענים – חוץ מתשעה באב שהוכפלו בו צרות. שחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני באותו יום, שלכן אפילו אם אין גזירה, אם אין בית המקדש קיים חייבים להתענות.
ומכל מקום כתבו הראשונים שקבלו עליהם כל ישראל לנהוג להתענות גם בשלשה צומות הללו בכל אופן. והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש (מחצית השקל).
ומכל מקום מקילים לעוברות ומניקות מאחר וכך קבלו עליהם ברצו כן להקל בשלשה צומות ולא בתשעה באב. ובמגן אברהם הקשה מסימן תקעה שעוברות פטורות, ואף אם רצו אסורים להחמיר, וכאן כתב שיש מקום שיחמירו. ותירץ שארבעת הצומות מעיקר הדין היו צריכות להתענות עוברות ומינקות- אף אם הם מצטערות הרבה, כל שאין סכנה, מחויבים להתענות, ורק שעכשיו תלוי הדבר באם רצו או לא, וקבלו עליהם ממנהג לצום בתשעה באב כמקודם, ומתענות עוברות כבסימן תקנד סעיף ה', ובשלשה צומות נהגו כמקדם כאשר אינם מצטערות להתענות, אבל לא במצטערות.
וכתבו הפוסקים, שאם בעוברות ומניקות, שמתפקדות, רק שמצטערות הרבה כבר אינם מתענות, אזי מכל שכן אם מדובר באדם שהוא חולה שאין בו סכנה – בודאי פטור מלהתענות, ואדרבה אסור לו להחמיר על עצמו. וגדרו הוא כל ששוכב במיטה מרוב חולי ואינו יכול לתפקד על עומדו, או שכל גופו כואב עליו מחמת החולי. (משנה ברורה).
ומכל מקום כתבו הפוסקים שאף מי שצריך לאכול, מכל מקום לא יענג עצמו בבשר ויין ודברי מותרות, רק כפי מה שצריך לצורך גופו.
העולה מהאמור: חולה שאין בו סכנה, אך כל גופו כואב, או ששוכב מרוב כאב במיטה, אסור לו לצום בעשרה בטבת, אך יאכל רק מאכלים המחזקים הגוף ולא מותרות ועינוגים.

מקורות