נושא: כשרות

דיני צום

האם בצום עשרה בטבת ניתן לשטוף את הפה במים בבוקר מפני רירים וריח רע?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה פרטי דיני הפרישה בעשרה בטבת האם רק אכילה או גם שאר דברים, והאם יש בזה על כל פנים איזה הידור לפרוש מהם. ב) האם יש הבדל בין שארי עינוי לבין דברים שמכניסים לפה שבזה יש חשש שמא יבלע.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסז סעיף ג, שאדם שדרכו לרחוץ את פיו בכל בוקר אזי בתענית ציבור לא ראוי שיעשה כן, אך אם מדובר בתענית יחיד מותר, אך כמובן שלא יבלע אלא יפלוט לאחר הרחיצה את המים שבפיו. ואמנם ההיתר הוא אפילו אם יש במים שרוחץ בו יותר מרביעית. וכתב הרמ"א, שמותר ללעוס עצי קינמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט, מלבד ביום הכיפורים שאסור.
והנה על מה שכתב המחבר שביום כיפורים אסור ללחלח גרונו, כתב בספר עטרת זקנים. ובמרדכי למסכת תענית דף רעו, רמז תרכו, שמשמע שביום הכיפורים יש להחמיר רק לכתחילה, ובשאר תענית אפילו לכתחילה מותר.
והקשה במגן אברהם על לשון המחבר שלא ראוי לשטוף את הפה אף לאדם שרגיל בכך בכל בוקר, שלכאורה מקור הדבר הוא מתורת הבית, הסובר שבכל תענית ציבור אסור לטעום, וממילא אף שפולט אחר כך את המים, מכל מקום הרי זה בגדר טעימה האסורה. אבל לפי שיטתו של הבית יוסף שפסק שדוקא ביום הכיפורים ובתשעה באב אסורה טעימה, אך בשאר תעניות ציבור מותרת טעימה, אם כן מדוע לא ראוי לשטוף את הפה, שיהיה זה כמו טעימה המותר, והרי מדובר שפולט אחר כך את מה שמכניס לשטיפה?
ומתרץ שאפשר לומר שכאן מדובר במכניס לצורך השטיפה לתוך הפה, יותר מרביעית מים, ולכן לא ראוי הדבר, מאחר ויותר מרביעית אינה בגדר טעימה.
אבל בתענית יחיד מותר וזאת אפילו אם יש במים יותר מרביעית, שמאחר והוא מתכוין לרחוץ פיו ולא מתכוין לטעום, אם כן לא נהנה הוא אפילו אם זהו יותר מרביעית. ועוד דדוקא משאר משקין נהנה האדם, אבל ממים לא נהנה אפילו ביותר מרביעית. ולפי לטעם זה אסור לרחוץ בשאר משקין ביותר מרביעית, ונראה לומר שאם מדובר בדבר שאינו טוב לשתיה, מותר, כמו למשל אם שוטף פיו בחומץ. כמבואר בפרי מגדים,
וכן הביא במשנה ברורה סימן קטן יב, שמאחר והוא מתכוין לרחוץ פיו ולא מתכוין לטעום לא נהנה הוא ביותר מרביעית, ודוקא במים אבל בשאר משקים אפשר שיש להחמיר ביותר מרביעית. ובדבר שאינו טוב לשתיה כמו בחומץ מותר כמו במים.
והטעם שמותר ללעוס עצים מתוקים, זהו מפני שהאדם קיבל על עצמו רק לפרוש מאכילה, אך לא מהנאה. (פרי מגדים). מלבד ביום הכיפורים שאסור מפני שהוא מהתורה, אבל זהו דוקא לדעת המרדכי, אבל לדעת המחבר לעיל בסעיף ח' שאוסר בתשעה באב, וכן לדעת הרמ"א שאוסר בכל תענית צבור, אם כן גם בעניינינו יהיה הדין כך. ולעניין לבלוע את הרוק מתיר המגן אברהם אף ביום הכיפורים, שאף שהשותה משקין שאינם ראויים לשתיה פטור אבל אסור, מכל מקום זה שונה מאחר ואין כוונתו לשתיה כלל.
וכתבו הפוסקים, שלמרות שלא ראוי לאדם לרחוץ את פיו בתענית ציבור, מכל מקום במקום צער יש להתיר רחיצת פה במים בכל תענית ציבור, רק שכמובן יזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה בכדי שלא יבא לתוך גרונו. ואפילו בתשעה באב יש להתיר כשיש לו צער גדול, אך ביום כיפור יש להחמיר גם בזה (חכמת אדם).
[ומעניין לציין שבספר המנהגים חב"ד מובא באופן סתמי שלא לשטוף הפה בתענית ציבור, ונראה מסתימת הלשון שבכל אופן יש לנהוג כן (אפילו אם מצטער), כי אם לא כן, מה החידוש. וצריך עיון למעשה לנוהגים במנהגי חב"ד].
העולה מהאמור: לכתחילה אין לשטוף את הפה בכל אופן בצום. ורק אם מצטער הרבה יהיה מותר הדבר גם במים, רק שיכופף ראשו למטה בכדי שלא יבלע בטעות מהמים.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף ד: ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים; אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.


ובביאור הגר"א יורה דעה סימן ק ס"ק כ: ירקות כו' (ג' כו'). כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא:


ירקות כו' אבל כו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):


ובש"ך יורה דעה סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:


ובפרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים. עש"ך. ועיין לבוש סעיף ד' דדוקא ירקות ולאחר בישול הא פירות וכמיהין אף לאחר בישול יש להם בדיקה:


כל דברים החשובים בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין ומחמץ ומעמיד ומתבל וז' דברים אף שאסורים מדרבנן, או ספיקא דאורייתא, אין בטלים, כ"כ או"ה כלל כ"ה דין א'. ועיין שם דין י"ג. ומ"מ וודאי להלכה אף איסור דרבנן בכל אלו הדברים אין בטלים. אלא שראיתי להכרתי ופלתי אות א' דבר שבמנין באיסור דרבנן בטיל, וראיה מהערל [יבמות פ"א א] שאני שונה עיגול בעגולים עולה יע"ש. ובסימן פ"ו [ס"ג] מבואר ביצת נבילה אף שאיסורה מדרבנן הוה דבר שבמנין, וכ"כ תרומת הדשן סימן ק"ג דבר שבמנין מדרבנן נמי לא בטיל, וכ"כ ספר התרומה בסימן ג' דביצת נבילה הוי דבר שבמנין מההיא דביצה [ג ב] בליטרא קציעות דאפילו בדרבנן לא בטיל, וההיא דיבמות יש ליישב. ובאו"ח סימן תרע"ג [ס"א] נר חנוכה אין בטל אף דרבנן ובסי' ק"י [שפ"ד סק"ב] אבאר:


הבדל יש בין דבר שיש לו מתירין לשאר דברים חשובים. דשיל"מ דוקא במינו אין בטל ושלא במינו בששים, וספיקא להחמיר ואפילו בספק ספיקא כמו שיבואר בסימן ק"י [ס"ח] בין הספק בגוף האיסור על דרך משל אם נולדה ביום טוב או בחול או ספק אי הוה דשיל"מ הולכין להחמיר, שהרי הרשב"א [תוה"א ב"ד ש"א י"ב ע"ד] הוצרך לתת טעם לספק ביצת טריפה שאין המתיר עתיד לבוא בוודאי, הא לאו הכי היינו מחמירין בספיקו כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל וכדבעינן למימר קמן בסימן ק"ב [ס"ב] אי"ה:


ובדברים חשובים אף באינו מינו אוסרים בכל שהוא עיין סימן (ק') [ק"י] [ש"ך סק"א] וספיקו להקל בין בספק גוף האיסור על דרך משל ספק ביצת נבילה אף דחשוב הוא ליש אומרים [סי' ק"י ס"א] והן בספק אי הוה חשוב, על דרך משל גיד הנשה דבר תורה ספק מן הכף או משאר הירך כתב איסור והיתר כלל כ"ה [דין י"ג] דספיקו להקל ככל ספק דרבנן, והטעם דספק הוא בדרבנן. אבל ספק תורה ודבר חשוב אסור כיון דהספק הוא בשל תורה נמצאת אומר שתי ספיקות להקל ואחד לחומרא:


והמנחת כהן ח"ג פ"ב חשב ד' דברים בין דבר שיש לו מתירין לדבר חשוב, אחד לקולא בדבר שיש לו מתירין, דוקא במינו, ושלשה לחומרא, א' שאין צריך שיהיה שלם, הב' פליטתו אסור (דלא כהר"ב בסימן ק"ב [ס"ד]), הג' ספיקו אסור, ובדבר חשוב בעינן שיהיה שלם ואין פליטתו אוסר יע"ש. וזה אמת ויציב דבר חשוב כמו אגוזי פרך כל שנפרך קצת מהן תו בטל חשיבותיה ועדיין צ"ע:


ובט"ז יורה דעה סימן ק ס"ק ו: ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:


ובכרתי סימן ק ס"ק יב: ג' תולעים. הואיל בריה דלא בטל הוא מדרבנן בעינן דאתחזק בג' תולעים, ועיין מה שכתבתי פלתי (ס"ק ז'):


ובפלתי סימן ק ס"ק ז: ג' תולעים. מ"ש הט"ז (ס"ק ו') הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה, בלאו הכי לא קשה מידי דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל, דהא נתבטל, רק מדרבנן [אסור], וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים, ומה בכך דגוף [האיסור] איסור תורה, [הא] דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן, ובעינן ג' פעמים, וה"ה בזה:


ובפרי חדש יורה דעה סימן ק ס"ק יד: שלש תולעים כו'. דמאחר שנמצאו שלש הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות. ומיהו בבציר משלש אף אם נמצאים ב' תולעים לא מקרי חזקה ושרי התבשיל וכן דעת הט"ז [ס"ק ו] ועיקר, ודלא כהב"ח [עמוד רסו ד"ה כתב הרשב"א] שאוסר בב' תולעים. ועיין בסימן פ"ד סעיף ט' וי' מדינים אלו:


חוות דעת חידושים סימן ק ס"ק ט: אסורים. דמאחר שנמצאו שלשה, הוחזק שיש בהן תולעים: