Ask The Rabbi

נושא: הלכה

דיני צום

אדם שבשגגה שתה קפה ואכל עוגה בבוקר של צום עשרה בטבת, האם יש עניין שיצום את המשך היום?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם כל רגע בצום הוא עניין בפני עצמו, או שזהו חטיבה אחת. ב) אם הוא חטיבה אחת, אזי האם אותו אדם שפתח בטעות את הצום ואכל או שתה, עליו להשלים זאת בפעם אחרת. ג) האם יש הבדל בין אם הוא אכל ושתה הרבה לבין אם טעם משהו מועט.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף א, שאדם שנדר להתענות ביום תענית ושכח ואכל או שתה, מכל מקום עליו להשלים את התענית. והוא הדין אם היה תענית חלום, או שהיה תענית ציבור, או שהיה יום שרגיל להתענות בו כמו יום שמת בו אביו או רבו.
אבל אדם שנדר להתענות יום אחד או שני ימים, וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית, איבד את תעניתו וחייב לצום ביום אחר, מאחר ואין אותו היום בדוקא קשור לתעניתו, כי לא קיבל לצום ביום זה דוקא, אלא לצום שני ימים או שלשה, וכדומה, ומה שנכלל בימים אלו, האם רק ימים שבהם התענה באופן שלם.
ויש מחמירים וסוברים, שאפילו במקרה שאדם נדר להתענות ביום פרטי ומסוים, שהדין בזה כאמור שחייב להשלים, מכל מקום מחמירים להתענות ביום אחר.
וכתבו הפוסקים שאין הפרש כמה אכל או שתה בטעות, אלא אפילו אם שכח ואכל אפילו הרבה, מכל מקום לא יאכל יותר, וישלים את התענית. ויתירה מזו, אפילו אם אכל לא בטעות ושכחה אלא במזיד, ולאחר מכן נמלך ומתחרט, עליו להמשיך לצום באותו היום עד סופו, ולא אומרים שמאחר ואכל במזיד בטלה תעניתו, וכאמור מדובר דוקא במקרה שהתענית היא על אותו היום בדוקא. ולכן הוא מחוייב להשלים בתענית את אותו היום, ואינו יוצא במה שיתענה יום אחר, כיון שפרט בנדרו יום זה דוקא, שאמר אתמול 'הריני בתענית למחר'. (משנה ברורה).
ואמנם בנוגע לתענית ציבור, שגם בזה כאמור הדין הוא שלמרות ששכח ואכל, דינו שמשלים את התענית, הנה אף על פי שאכל - יכול הוא לומר 'עננו' בתפלתו, מאחר ושייך לומר ענינו ביום צום התענית הזה - כמו שתקנו חכמים להתענות בו, וכפי שמבואר לעיל בסימן תקסה, אבל אם הוא קיבל על עצמו תענית יחיד, בזה, אף על פי שמחויב להשלים, מכל מקום אם אכל כשיעור - שהיה מאבד תעניתו אם לא היה נודר ביום זה, לא יאמר בתפילה ענינו. (שם).
ודין אכילה באם לא ייחד את אותו היום הוא בשיעור כזית שבזה בטלה תעניתו, אבל פחות משיעור כזית, אף שלכתחילה אסור לאכול אפילו משהו, מכל מקום בדיעבד מתענה ומשלים ואינו צריך יום אחר להשלים את התענית, ואסור לאכול באותו היום יותר, כיון שקבלו בתענית אתמול.
יתירה מזו: אפילו אם אכל כזית, רק שלא אכל אותו בפעם אחת, אלא שהה בינתיים יותר מאכילת פרס, אינו מצטרף, ודינו כמו פחות משיעור כזית, שאינו מאבד תעניתו בזה. ולעניין שתיה השיעור הוא אם שתה מלא לוגמיו הא פחות מזה, לא נקרא שתיה בדיעבד, ומשלים את תעניתו ואינו צריך להתענות ביום אחר.
והנה, לעניין יום הכיפורים מצינו שהשיעור הוא של 'ככותבת' בכדי אכילת פרס - לענין ביטול העינוי, כי פחות משיעור כותבת בכדי אכילת פרס, לא מיושבת דעתו, ואכן גם בשאר תעניות ציבור ובתשעה באב שיעור אכילה לעניין איבוד התענית הוא 'ככותבת', ומה שכתב כאן השולחן ערוך שיעור של 'כזית', הוא לעניין תענית יחיד, שהנודר להתענות קיבל עליו שלא לאכול, וסתם אכילה הוא בשיעור כזית. אמנם יש הלומדים ששיעור 'כזית' שנקט השולחן ערוך כאן, הכוונה היא גם לכל תעניות ציבור, שסתם אכילה הוא בשיעור כזית, ורק לענין יום הכיפורים לענין חיוב, כרת ולהתיר לחולה שיש בו סכנה, בזה אמרו השיעור ככותבת.
העולה מהאמור: מי ששכח ואכל בשגגה אפילו הרבה בצום עשרה בטבת, עליו להשלים את שאר התענית, ויאמר עננו. ואינו צריך להשלים את הצום ביום אחר (והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו).

מקורות

ראה פסקי תשובות ח"א עכ"ו