בפרשה מסופר כך "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש".
תוך כדי שהאחים מודים באשמה שלהם על המעשה שלא שמעו לצרת נפשו של יוסף מתי שהוא התחנן אליהם, ולכן באה להם אותה הצרה. אומר להם ראובן, במילים פשוטות – הרי אני אמרתי לכם לא לעשות את זה, ולא שמעתם! לכן מגיע לכם.. דבר שמעורר תמיהה עצומה.
ובשאלה זו דנו כמה וכמה ממפרשי התורה, וענו תירוצים שונים, אבל על כולם ישנה שאלה כללית וקשה: מהי התועלת שאותה רצה ראובן להשיג באמרו עכשיו - "הלא אמרתי לכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם" – והרי זה ההיפך הפשוט מההיגיון, שמישהו נמצא באיזו צרה וצוקה, שמביאה אותו לשבירת לב ולהכרה שהוא עצמו גרם למה שהוא עשה, וכמה הוא חטא ופשע,
כל אדם אנושי יבוא וידבר על ליבו, לנחם אותו, לרצות אותו, להראות לו למה לא הכל כל כך גרוע, ולא להוסיף צער על צערו, תוך כדי הסברים מפותלים שמגדילים את האשמה שלו, ולהראות לו כמה באמת הוא היה אשם בסיפור.
ואם הנהגה זו היא אנושית אצל כל אחד ואחד, הרי כל שכן וקל חומר שאין זה מתאים להנהגתו של ראובן בכור ישראל, ולא סתם כלפי אנשים, אלא לאחים שלו, בני אביו, וחלקם אפי' בני אמו!
הנהגה זו מעוררת תמיהה עצומה, וברור שכוונה מיוחדת יש שם, ואין זה באופן סתמי, אלא ברור ומובן שהוא מבטא להם משהו מיוחד, שחשוב להגיד אותו דווקא עכשיו – בעת ההתוודות של האחים, כדי להביא אותם למקום שלם.
ועל כל סוגיא זו, דן הרבי מה"מ באריכות בליקוטי שיחות חלק ל', שיחה לפרשת מקץ, ובתוך השיחה מביא הרבי כמה וכמה הסברים, עד שמביא לבסוף את הביאור המחודש בשיחה, ולהלן הוא יובא בקיצור, וכדי לראות את שלימות העניין יש ללמוד את השיחה מבפנים.
נקודת הביאור בשיחה היא כך:
"גם כוונת השבטים באמרם "אבל אשמים אנחנו גו'" היתה לא (רק) ל¬הצדיק עליהם את הדין (שהצרה הזאת באה עליהם בדין), אלא (בעיקר) אמירת תשובה — וראובן, באמרו להם "הלא אמרתי גו' ולא שמעתם", התכוון לחדש ולבאר את אופן התשובה הרצוי' הנד¬רשת מהם".
וכדי לבאר זאת מביא הרבי אריכות שלימה בדברי הרמב"ם בהל' תשובה, ממה שמחבר בין העיקר של התשובה לבין העיקר של הבחירה החפשית, וכך לשון הרמב"ם בהמשך להבאת דרכי התשובה, אופנה, וכו' -
"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו", ומסיים (שם בה"ב) "וכיון שכן הוא ("שאין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע") נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב. . מה יתאונן אדם חי וגו'. וחזר ואמר הואיל ורשותנו ב¬ידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שה¬רשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'".
ולאחרי כמה ביאורים, מביא הרבי את הביאור העמוק ביותר, שמסביר מדוע מוכרח כדי להגיע לתשובה שלימה – לדעת שהאשם היחידי הוא האדם בעצמו, וזה לשונו של הרבי מה"מ:
"כל זמן שיש לאדם תירוץ ואמתלא וכו' לתלות בהם (סיבת) חטאו (אפילו בדקות דדקות), ואפילו אם מכיר שהוא אשם בזה אלא שחושב שהיו גם גורמים אחרים שהשפיעו והביאו אותו (במקצת) שיחטא (אם מצד סביבתו בכלל, או מחמת מצב או סיבה פרטית שאירע לו, ולכן לא הי' יכול להנצל מהחטא, ו¬כיו"ב) — אין תשובתו של האדם תשובה אמיתית, שירצה לעזוב רשעו ולשוב אל ה' באמת ובלב שלם, מאחר שאין אצלו הכרה ברורה בחטא, שהוא מדעתו, ומרצונו עזב את ה'.
ורק כאשר ישנה אצלו הכרה ברורה בחטאו, "מדעתנו עשינו כל הרעות", אזי יכול לחזור באמת בתשובה ולעזוב רשעו, ודוקא אז ה"ז תשובה בבחירתו החפשית, "שהרשות עתה בידינו", שת¬שובה כזו היא כל כולה של האדם, שהוא הוא העוזב רשעו ושב אל ה' באמת ובלב שלם."
וזהו גם ביאור דברי ראובן "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם": נוסף על זה שעליהם לעשות תשובה מעצמם ולא מפני הצרה הזאת שבאה עליהם, הרי עוד זאת, שה¬תשובה צריכה להיות מתוך הכרה ברו¬רה, ש(גם) החטא הי' מדעתם ומרצונם, "אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם". ולא מצד סיבות אחרות. ורק כך יכולים הם לבוא לתשובה אמיתית.
כי בראות ראובן שמצטערים הם ביותר על חטאם, ראה שאין זה מצד החטא עצמו, אלא מצד הצרות שהגיעו עליהם. ועוד יותר מזאת, חשבו שהיו סיבות נוספות שהביאו אותם אל החטא.
ולכן מוכרח ראובן לומר להם, שאל להם לטעות במהות החטא וענינו ומוכרחים להבין שהם הם גרמו לעצמם את החטא, ובכך להגיע לתשובה שלימה ואמיתית.
