הרמב"ם, בספרו "משנה תורה", דן בדעות של בני האדם ובתהליך היווצרותן.
בתחילה סוקר הרמב"ם את מרחב הדעות האנושי ואת המורכבות של כל בני האדם וקובע שבני האדם שונים זה מזה, ואלה דבריו:
דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס – יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר. ויש שהוא שפל רוח ביותר. ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה. ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן. ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף. ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו. ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול. ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעת. ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגו מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בזה"
הרמב"ם מגדיר את הדעה כהתנהלות רגשית שהאדם מתנהל בה באופן טבעי. והסיבה לזה שהוא לא מגדיר אותה כ"רגש" או כ"מידה" היא תשובה שקשורה לכל המקום הנפשי שמביא לאותם הנהגות;
התשובה היא כי כל רגש נולד בעקבות הנחה ותובנה שאיתן האדם מזדהה ואליהן הוא מתחבר.
הרמב"ם מונה שלוש סיבות אפשריות להיווצרות של דעה. והינה המשך דבריו:
וכל הדעות – יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו לפי טבע גופו. ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות. ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו. או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלב.
הסיבה הראשונה להיווצרות דעה שהרמב"ם מציין, היא תולדתו וטבע גופו. דעה זו אינה מגיעה ממקום הגיוני אלא ממקום שמעבר לשכל, מקום שאי אפשר להסבירו. האדם פשוט נולד כזה.
יש אנשים נמרצים ותנועתיים, ויש אנשים שקטים, המתנהלים באיטיות, לא רק כי חינכו אותם בצורה שונה, אלא כי הדבר מוטבע בהם מטבע תולדתם. גם שני אחים שגדלו באותה סביבה, יכולים להיות בעלי טבעים שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה.
על זה אומר הרמב"ם, שאלו "דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו".
הסיבה השנייה להיווצרות דעה שהרמב"ם מציין, היא נטייה פנימית לאותה דעה. אומנם האדם לא נולד עם הדעות המסוימות, אבל יש לו נטייה בסיסית אליהן. כמו, למשל, אדם שיש בו נטייה לכעס, הוא אדם הנוטה לקו שמאל בנפש, אשר מבטא מקום חסר. כאשר אדם זה יחוש אי שביעות רצון, התחושה עלולה להגיע למצב של כעס. המקום המרגיש חסר יכול להוביל למקום חיובי, להתקדם ולהשיג הישגים, אך הוא גם יכול להוביל לכעס, כאשר החוסר לא מתמלא. אדם כזה אינו בהכרח כעסן בטבעו, אבל המבנה הנפשי שלו מאפשר כעס בקלות. יש אנשים בעלי נטייה טבעית לקו ימין בנפש, ואותם קשה יותר להכעיס.
על זה הרמב"ם אומר ש"יש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות".
הסיבה השלישית להיווצרות דעה שהרמב"ם מציין, היא רכישתה ממקום אחר. דעות אלו נקבעות באדם על ידי הנחות ותובנות שקיבל והפנים במהלך חייו. האדם רוכש אותן מהסביבה שבה הוא חי, מהחינוך שקיבל, מההתנהגות שראה אצל הוריו ובמשפחתו, מחברים, מרעיונות שלמד או הכיר וכדומה, ועם הזמן הן מופנמות בו ונעשות חלק מדעותיו שלו.
על זה אומר הרמב"ם: "ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו. או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך".
יש הנחות ותפיסות המופנמות באדם בצורה בלתי מודעת, ויש הנחות ותפיסות אשר עוברות אצלו בחינה ובירור, ורק אחר כך הוא מפנים אותן והן נעשות חלק ממנו.
הדעות שהאדם הפנים אחרי בירור, נקבעות בו בעקבות פעילות ומעשים שלו שאינם אלא ביטוי של אותן הדעות. לאדם לא די בכך שהוא רואה או לומד דעה כדי שהיא תיהפך לחלק מהאישיות שלו. הוא צריך גם לנהוג לפיה פעמים רבות, ורק אז היא תיקבע בליבו ותיעשה חלק מהאישיות הגלויה שלו – וכלשון הרמב"ם: "והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו".
כי דבר ברור הוא, שכל מידה, כל תכונה, כל הנהגה שיש לו לאדם – אינה מגיעה סתם, אלא יש לה את ההנחה והדעה הקדומה שגרמה לו לאדם להתנהג כך.
האדם לא פועל סתם, כי כל רגש ותנועה מגיע מאותו המקום הקודם. וכלל חשוב הוא בכל עניין של תיקון הדעות והמידות – הוא לזהות מהו המקום שיצר את ההנהגה, ולפי זה לפעול לתקנה.
