דאורדורנט בשבת - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

סדר בתחומי החיים

נושא: שבת

שם הרב המשיב: הרב אשר לעמיל כהן

שאלה

האם מותר להשים תרסיס 'דורדוראנט' בשבת על הבגד.

תשובה

באם מתכוין גם להוליד ריח טוב, אסור. ובאם כוונתו רק למנוע ריח רע של זיעה, מותר. כמו"כ באם ישנו ריח טוב ממה ששם בבגד מער"ש, ורוצה לחזקו בהוספת ריח, מותר.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן שכא סעיף ז): הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת מותר לכתוש אותו בשינוי גדול מדרך החול כגון ביד של סכין וכיוצא בו אפילו הרבה ביחד אבל לא במדוך אפילו אינו של אבן כדרכו בחול אלא של עץ וכיוצא בו.


ויש אומרים שצריך גם כן שידוך גם כן בתוך הקערה וכיוצא בה אבל לא במכתשת אף על פי שכותש ביד של סכין וכיוצא בו ואין לשום הפלפלין תוך בגד ויכתוש בסכין עליו מפני שמוליד ריח בבגד אף על פי שאינו מתכוין לכך כמ"ש בסי' תקי"א ויש מתירין לכתוש במכתש (וטוב להחמיר במקום שאפשר).


אבל אסור לחתכם בסכין אפילו כדי לאכול מיד והוא הדין לכל התבלין שאין דרך לאכלם אלא ע"י תערובת.


[נמצא שאם זהו פס"ר, אזי אסור בין על הגוף בין על הבגד].


אמנם בסימן תקיא (סעיף ז) כתב: מותר להניח מיני בשמים על הבגד אם אינו מתכוין להוליד ריח בבגד אבל אם הוא מתכוין לכך אסור.


ואם כבר היה מונח מין בושם זה על בגד זה בענין שכבר נכנס ריח הבושם בבגד מותר להניח עליו ביום טוב עוד ממין בושם זה כדי להוסיף ריח בושם זה בבגד אבל אסור להניח עליו מין בושם אחר שהרי הוא מוליד ריח חדש בבגד ביום טוב.


ושלא כדין עושין במקצת מקומות שנותנין שמן שמריח (שקורין שפיגנאר"ד) לתוך המים שהכהנים נוטלין מהם לידים לעלות לדוכן שהרי הם מתכוונים להוליד ריח חדש על ידי הכהנים ואף על פי ששופכין השמן לתוך המים מערב יום טוב מכל מקום ביום טוב כשהכהנים נוטלין ידיהן הן מולידין ריח חדש בידיהם והן נהנים מריח זה והוא נוח להם ומתכוונים לכך על כן יש למנוע מלעשות כן.


[נמצא שמותר כל עוד אינו מתכוין, למרות שהוא פס"ר. אמנם להוסיף על ריח קיים, למרות שהוא חלש ורוצה לחזקו, מותר].


ובקונטרס אחרון (שם אות א) כתב: אין היתר אלא כו'. הנה בשיטה מקובצת פירש דרב יהודה ורבה פליגי אם שייך באוכלין איסור הולדת ריח. ואנן קיי"ל כרבה, דרבא נמי סבירא ליה כוותיה אלא דשרי כמאן דאמר אבישרא אגומרי, וכן משמע בכל הפוסקים. אבל מפירוש רש"י דפירש שמוליד ריח בחרס, משמע לכאורה שמה שמוליד ריח בפירות לכולי עלמא שרי, דבאוכלין לא שייך איסור הולדת ריח, וכסברת שו"ת חכם צבי סי' צ"ב. אבל אין כן דעת האחרונים ז"ל, שהרי אסרו ליתן שמן שמריח לתוך המים, והחכם צבי השיג עליהם וז"ל כי היכי דשרי ליתן תבלין לתוך התמחוי ואין חוששין שמוליד ריח באוכלין ומשקין הכי נמי שרי ליתן שמן שמריח לתוך המים לרחוץ בהם, ואין לחלק בין אכילה ושתיה לרחיצה כו' עכת"ד.


ובודאי יש לנו לקיים דברי רבותינו האחרונים ז"ל לפסק הלכה, ולומר שהעיקר לדינא הוא כפירוש שיטה מקובצת הנזכר. דלפירוש רש"י קשה, מאי טעמא דרבה דאסר והלא אינו מתכוין כלל שיכנס הריח בחרס. ואף שהוא פסיק רישא, הרי דעת האחרונים להתיר פסיק רישא בריח, שהרי הט"ז הסכים למהרש"ל. ואף המ"א, שבסי' תרנ"ח הסכים לרמ"א, מכל מקום בכאן דעתו כמהרש"ל, שהרי העתיק דברי הרמב"ן ור"ן שאין כוונתו להוליד ריח אלא להכשיר אוכלין ע"ש, משמע דכשאינו מתכוין מותר אף שהוא פסיק רישא. ובאמת שעל כרחך צריך לומר כן לשיטת הרי"ף ורמב"ן ורא"ש ור"ן דגרסי בפרק רבי אליעזר דמילה התם ליכא כיבוי כו', משמע דעיקר היתר בבישרא אגומרי משום דליכא כיבוי, מוכח מזה דלאו אוכל נפש הוא כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ומג"א בסי' תק"י סק"ו, וא"כ אמאי שרי לאולודי ריחא, על כרחך צריך לומר משום דאינו מתכוין כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן. וכיון שהרי"ף והרא"ש ורמב"ן ור"ן מסכימים לדעת מהרש"ל וט"ז, ואף המג"א עצמו העתיק כאן בסק"י דברי הרמב"ן ור"ן, ובסי' תרנ"[ח] נמשך אחר פירוש רש"י דלמסקנא דשרי משום דס"ל דהוא אוכל נפש, ודבריו שבכאן עיקר שנאמרו במקומן, והכי נקטינן. ואף מלשון הרמב"ן ור"ן משמע דרבה דאסר היינו משום דמוליד ריח בפירות, שהרי כתבו שאין כוונתו להוליד ריח אלא להכשיר אוכלין, ומדלא כתבו סתם שאין כוונתו להוליד ריח בגחלים (כדכתב הר"ן אח"כ) אלא לעשן פירות, ומדנקטו להכשיר אוכלין, משמע דעיקר ההיתר הוא משום דכוונתו להכשירן ולמתקן שיהיו יותר טובים לאכילה ולא להוליד בהן ריח. וכן משמע בהדיא מלשון השו"ע דלא שרי אלא כשמתכוין להשביחם לאכילה, דאם לא כן הוי ליה למימר רבותא טפי דאפילו הן טובים מאד לאכילה אלא שמעשנן כדי שיקלטו ריח הבושם אפילו הכי שרי, אלא ודאי דבכהאי גוונא אסור, שהרי אף בכהאי גוונא הוצרך לפלפל בבית יוסף ע"ש.


ואפשר להכריח דגם דעת רש"י כדעת האחרונים דבאוכלין שייך אולודי ריחא, אלא שאין להאריך בזה, דבלאו הכי אין דבריהם צריכים חיזוק. ומה שהשיג על זה החכם צבי, כבר נתברר דלא קשה מידי, דודאי מותר ליתן מיני בשמים באוכלין כדי שיקלטו טעם הבושם כמו שפירש רש"י ז"ל. ואף שממילא הוא מריח ריחם הטוב ונהנה מזה, מכל מקום כיון שבשעת נתינת הבשמים אינו מתכוין אלא להנות מטעמן ולא מריחן שרי, כדמשמע מפירוש רש"י שפירש שיקלטו טעם הבושם ע"ש משמע אבל לא ריח הבושם. וכן כתבו בהדיא הרמב"ן ור"ן, והעתיק המג"א בס"ק י' דבריהם, והיא ג"כ שיטת הרי"ף והרא"ש, וכן דעת השו"ע כמ"ש לעיל, וכן עיקר.


[נמצא שפסק דהעיקר כהאחרונים – המ"א, נגד רמ"א, שבמוליד ריח, אף שהוא פס"ר, מ"מ מותר כל עוד אינו מתכוין].


דילוג לתוכן