גניזה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

סדר בתחומי החיים

נושא: כללי

שם הרב המשיב: הרב אשר לעמיל כהן

שאלה

האם צריך לחפש בעיתון את דברי הגניזה בכדי לגונזם, או שא"צ ויכול להשליכם לפח?

תשובה

באם מונח בתיבת הדואר עיתונים שאינו מעוניין בהם, אינו צריך לבדוק אם יש בהם ד"ת, (למרות הסתברות גבוהה שיש בהם כרגיל), ויכול להשליכם, אך באם לוקח וקורא בהם ושם לב שישנו דבר הטעון גניזה, ובפרט אם קורא ומבין הד"ת, עליו לגנוז הדברי תורה. אמנם אינו צריך לחפש בעיתון אם ישנו דברי תורה בכדי לגונזם.

מקורות

ראה בשו"ת מנחת יצחק חלק א סימן יח: ואחרי כל אלה נבוא לדין אגרת, וגם עיתונים המשמיעים חדשות לבקרים, לדעתי ל"ה יותר מן אגרת, שאגרת מיחיד ליחיד, ועיתונים ברחובות יתנו קולם, והנה בש"ע יו"ד (סי' רע"ו סעי' י"ג) כתב בהגה דאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר דיוכל לבא לידי ביזיון, לכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרות עיין שם, ולכאו' צ"ב אמאי לא הקפיד שלא לכתוב פסוקים באגרת בלא שם, דג"כ אסור באיבוד וביזיון וכנ"ל, והרי מפורש יוצא שם (סי' רפ"ד) דאגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות, והמחמירים ה"ה הירושלמי (שהובא בש"ך) הוא רק בלא שרטוט, ודוקא בכתב אשורית וכמ"ש הבאה"ט שם, ואין לומר שאני אגרת ועיתונים משום דמתחי' לא נכתבו אלא לפי שעה להודיע חדשות וכדומה, וכגוונא דאיתא בירושלמי (פ"ב דסוטה ה"ד) לוי בר סיסי בעא קומי רבי מגלת סוטה מהו שתטמא את הידים וכו' אמר ר' יוסי אינה שאלה כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן וזו למחיקה ניתנה וכו', והרמב"ם (סוף פ"ט מה' אה"ט) פסק דאינה מטמאה את הידים הואיל ולמחיקה עומדת עיין שם, ובס' פנים מאירות שעל הירושלמי בחי' לסוטה (פ"ג ה"ג) הביא דברי הירושלמי הנ"ל, וסיים אלמא דמגילת סוטה כיון שנתנה למחיקה מעיקרא אין בה קדושה כלל, וממילא דלית כאן לאו דמוחק את השם, דכל העומד למחיקה כמחוק דמי עיין שם, והביאו בשד"ח (בקונטרס באר בשדי), והגם כי בצדק הקשה השד"ח ע"ז ממה דאיתא בירושלמי אח"ז, דקאמר ראבר"ש להכריע כדברי ר"א בן שמוע דאין כותבין על עור בהמה טמאה, שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה, הלא סמיא בידן לכשתאמר איני שותה ימחקנו ולא יהא השם גנוז על עור בהמה טמאה א"ו מוכח דאסור למוחקו, וממה שאין מטמאה את הידים אין ראי' דשאני טומאת ידים דמדרבנן הוא עיין שם, וצדקו ד' השד"ח בזה דכה"ג הקשה ג"כ בת' תשב"ץ שם על הרב מיימון אביו של הרמב"ם ז"ל דכתב דמגילת סוטה היתה נכתבת באותה צורה שצייר, ולולא זה לא היתה מותרת מחיקתה, ע"ז כתב דזה טעות מפורסם שלא אמרו בגמרא שהיתה כתובה בסירוגין אלא אותה טבלא שעשתה הילני המלכה כמו שמוזכר במס' יומא, אבל המגילה שהיתה נמחקת ח"ו, שהרי אמרו במס' סוטה (י"ז ע"ב) כתבה אגרת פסולה ופירוש רש"י ז"ל בלא שרטוט וכו' ואמרינן בפ' הי' נוטל (כ' ע"א), שאם עד שלא נמחקה מגילה אמרה אינו שותה מגילתה נגנזת וטעמא כיון שאסור למחותה ואסור לקרות בה דהא לא ניתנה לקרות בה ואינה עומדת אלא לגניזה וכן פירש"י ז"ל, ולפי דברי הרב מיימון ז"ל שכתב שהיתה כתובה בסירוגין ובכה"ג שרי למוחקה תקשי אמאי נגנזת עיין שם, ומוכח מד' השד"ח גם בזה דאסור למחוק אף שעומד למחיקה, וצ"ע בזה מה שאי' בת' חו"י (סי' ט"ז) ובס' בני יונה (סוס"י רע"ו) לענין טבעת של פרקים שעל כל פרק ממנו כתב א' מאותיות השם ונעשה לפרוק ולסדר מותר לפרקו ואין בזה משום מוחק כיון דלפרק קיימא, וכן עושין מסדרי אותיות הדפוס שמפרידים אותיות השם ואין פוצה פה, והרי לפי הנ"ל אף דלמחיקה קיימא אסור למחוק, אמנם בנדון הדפוס סיים הבני יונה ואפשר דבדפוס קל טפי שהם מהופכים כחומר חותם עיין שם. אמנם במה שנוגע לכתבי הקודש בלא אזכרות דל"ה רק מדרבנן, אולי יש לחלק בזה, ולומר דיש ראי' מטומאת ידים, דאף דהוי רק מדרבנן, הלא גם זה ל"ה רק מדרבנן, אך חילוק זה נסתר מת' התשב"ץ שם, דנשאל אם מותר לכתוב בלוחות שלשה או ארבעה פסוקים או פרשה שלימה כמו שנהגו באלו הארצות לתינוקת שאין להם ספר והמלמד כותב להם בכל שבוע מה שדעתו של בן יכולה לקבל בכל שבוע ושבוע ובסוף השבוע מוחק וחוזר וכותב פרשה אחרת, והשיב דאם אין בו אזכרות מותר כיון שעבר זמן פרשה זו הוי כהיכל שצריך תיקון שמותר לסתרו ולבנותו עיין שם, ואם כנ"ל הרי לא הי' צריך לכל זה אלא לומר כיון שנכתב ע"ד למחוק אין בו משום איבוד כתבי הקודש, וש"מ דליתא לזה.


(יז) אבל ראיתי דברים היוצאים מת' תשב"ץ הנ"ל, אשר יתורץ הערותינו הנ"ל, דכתב שם בזה"ל וראיתי בת' להרמב"ם ז"ל שאסור לרקם בטלית של ציצית פסוקי של תורה, והטעין גניזה אם רקמן, ואינו נראה כן מטעמא דכתבינן שלא נכתבו להגות בהם, וגם חליצה (יבמות ק"ו ע"ב) יוכיח, ורבותינו ז"ל היו כותבים פסוקים באגרותיהם כדאיתא בפ"ק דגיטין (ו ע"ב) ולא היו אוסרין אלא היכא דכתבו בלא שירטוט, אלא דמגילת סוטה שאם אמרה איני שותה דנגנזת יסייע לזה וזו צריכה עיון, ושמא מגילת סוטה דטעונה גניזה משום אזכרות דאית בה שא"א למחותן הוה. וכן מוכח לשון רש"י ז"ל שכתבתי למעלה, וכן בפרק מצות חליצה שם גבי הא דמקשינן והא לא ניתן לכתוב ואפי"ה מסיקנא דשרי, כתב ז"ל דלא דמי למגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתה כתב לה דהוי כמגילה קבועה אבל האי ספירת דברים בעלמא ולאו בקדושתי' קאי עיין שם, וא"כ היי"ט דאגרת דלא נכתבו להגות בה ולא בקדושתי' קאי, ואין להם קדושת התכלית שכתב החו"י, אמנם באמת בש"ע פסק כדברי הרמב"ם לענין טלית, עי' יו"ד (סי' רפ"ג סעי' ד') ובפת"ש בשם הרדב"ז, וכן החו"י שם כתב דנהגו העולם וכו' באגרת דידן אעפ"י שכמה פעמים נזכרו פסוקים בתחילתן וסופן והזכרת שמות והכל מפני שאינו כתב הקודש כנ"ל, והנה מש"כ לענין אזכרות כבר כתבתי למעלה שאין לנהוג ביזיון ח"ו, אך לענין פסוקים למדנו ממנו דדוקא באינו כתב הקודש, ויותר מזה כתב שם בענין כתב אשורית, עפי"ד הב"י (יו"ד סי' רל"ז וס"ו בהגה) דאם נטל בידו כתב אשורית ואפילו חכמת חיצונית או א"ב וכו' הוי שבועה, ועי"ש בב"י מ"ש בשם הרא"ש בשם רב האי, וכתב שם החו"י דמיירי בכתבו ישראל דמחשבתו אפילו בכתיבת א"ב ללמוד בו התנוק או שאר חכמה בעשותו האות בתמונה ההיא כדמו"י, וממילא נמשך עליו קדושה מצד התמונה העליונה ההיא וכו', משא"כ במנסה הקולמס וכתב א"ב אשורית בכה"ג ראיתי ספר אקלידוס ואבן סיני של רפואות בכתב אשורית בדפוס, שאין בהם קדושת חומר ולא פועל במחשבתו ולא תכלית לנפש, אף כי יש למנוע מלנהוג בהם ביזיון לקנח בהם ולזרקן לארץ או למקום אבדון, מ"מ אין בהם קדושת ספרים להצילם מפני הדליקה בשבת, ואינם מטמאים הידים והנשבע בהם אינו שבועה וכו' עיין שם, וכ"כ בת' הרדב"ז הנ"ל דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורי שהכתב בעצמו יש בו קדושה רבה עיין שם, הרי דאם כתב בכתב אשורית אף שאין בהם קדושת חומר וכו' יש למנוע מלנהוג ביזיון ואבדון, אמנם עכ"פ ש"מ באינו כתב הקודש גם החו"י מסכים דשרי, אך בת' הרדב"ז שהביא הפת"ש שם מבואר דאם כתב פסוקים של תורה אפילו בכתב אחר אסור עיין שם.


(חי) אמנם י"ל בזה עפ"מ דאי' בת' שבות יעקב (ח"ג סי' י"ב) דרצה ללמד היתר בנדון שנשאל ע"ד כתבי הקודש הקרועים והבלועים שמתרבים בכל שנה, ואין עליות לביהכ"נ מספיק להצילם, גם יש לחוש לסכנת שריפה, וגם באים לידי ביזיון גדול, ובעת שנשאל בזה בק"ק פראג לא רצה להורות היתר מכח תשו' באר שבע ומג"א הנ"ל, עד שראה מעשה שאי אפשר לעשות כלל תקנה זו בקהלות גדולות בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו באשר הארץ צר אצלנו בגלות ואין דנין אפשר משאי אפשר, ובודאי הרבים שנהגו כאשר מעיד הבאר שבע לא מעצמם עשו, ונהגו כן עפ"י הוראת גדולי בעלי הוראה, שראו ג"כ שא"א לעשות תקנה דגניזה שלא יבואו לידי ביזיון יותר למקום הטינופת, ע"כ התירו לשרפם, והביא ראי' משאול (בשמואל ל"א, ויו"ד סי' שמ"ה) שהתירו לאבד גופו בידים שלא לבוא לידי ביזיון יותר גדול, ובפרט היכא שיש חשש סכנת שריפה, ומ"מ היכא דאפשר למעבד תקנה ע"י גניזה ודאי עבדינן, אבל היכא דא"א כנ"ל ישרוף מעט מעט בצנעה תוך כ"ח =כלי חרס= או אבנים וכדומה, ויצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר בגומא אצל ת"ח וכ"ז בכתבי הקודש שהם רבו משא"כ בס"ת עכת"ד, והגאון מהר"י אבד"ק המבורג (שם סי' י"א) דחה כל דברי השבו"י הנ"ל דאין ראי' משאול, ועפ"י דברי המהרש"ל ביש"ש (פ"ח דב"ק סי' נ"ט), וגם שאול ודאי שיהרג, אבל בכתבי הקודש ספק אם ישרפו וגם ספק התעלל, וגם הוא בעצמו רשאי ולא אחרים, וכיון דיציאת נשמה כשריפת ס"ת ג"כ אין רשאין לשרוף ס"ת בידים, וגם אין לצדד היתר כי הדפוס אינו קדוש וכו' ע"כ אין דעתי מסכמת לשלוח יד בכתבי קודש בשום אופן, ואם א"א על הקברות, הנה בארץ רחבת ידים לקברם בקרקע אחרת עכת"ד, ועי' ברא"ש גיטין (מ"ה ע"ב) דחייבין לפדות מעכו"ם אף כדי לגונזו, ולפי הנ"ל פשיטא הוא דביזיון שיתעללו העכו"ם עוד גרע משריפה, והנה הגם שהשבו"י (בתשובה י"א) חזר והצדיק דבריו, מ"מ להלכה אין לזוז מדברי המג"א והפמ"ג הנ"ל, דהסכימו להבאר שבע, אכן יהי' לנו לעזר עכ"פ בנדון האגרות והעיתונים ויש בהם איזה ד"ת, המלאים ע"פ תבל ובודאי א"א לגנזם דעדיף לשרפם מלנהוג בהם ביזיון במקומות המטונפות וכדומה, וע"ע בדברי יוסף שם דהביא ראי' מהא דאין משתמשין בשרבוטו /בשרביטו/ של מלך אלא שורפין אותם, כמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מה' מלכים), דש"מ דלאבדו בידים קיל טפי מלהשתמש לצורכו עיין שם, וכ"ש דעדיף משיניחנו בביזיון.


ויצא לנו מזה בנדון שאלתו, דמותרים לשרפן, ומוטב לשרפם מלנהוג בהם ביזיון ואך יזהר מאזכרות, אמנם השבו"י שם הצריך עכ"פ גניזת האפר, מה שא"א בנדון דידן.


(יט) ואחרי כותבי כל הנ"ל ראיתי בס' עין יצחק (סי' ה' ו' ז') האריך הרבה, ע"ד עלי כתבי הקודש שקורין קורעקטין ועלי הראשונים שיוצאין ממכבש הדפוס המטושטשים, אם מותר לשרפם להצילם מביזיון היותר גדול, ובכלל דבריו הרבה ממה שכתבתי, ואזכיר פה איזה דברים המחודשים השייכים למה שכתבתי, כתב ליישב הסתירה ברמב"ם (פ"ו מה' יסה"ת) הנ"ל, דבהלכה ה' רצ"ל דוקא אם הוא לצורך, ואף היכא דל"ה לצורך אותו האות עיין שם (אות ב' ג'), הביא דברי השב יעקב (סי' נ"ד) דהוכיח מן דברי הרמב"ם, שכתב כתבי הקודש ופירושיהם אסור לשרפם וכו', בד"א בכתבי הקודש שכתבן ישראל בקדושה וכו', דמוכח דס"ל בכתב אותיות שם ולא נתכוון לקדשם דאין בהם קדושה, ומותר למחקן, וכמ"ש הגמי"י שם, והובא בטו"ז יו"ד (סי' רע"ו סק"ב) וברשד"ם (סי' קפ"ז) ותשב"ץ (ח"א סי' קע"ז) והרדב"ז (ח"א סי' ע"ז), והחו"י (סי' ט"ז), והש"ך (שם ס"ק ב') ס"ל דמדרבנן יש איסור למחקם, וע"כ התיר לצורך תיקון דוקא, ועוד ש"מ מדברי הרמב"ם דאף בכתבי הקודש דנאסר מדרבנן לאבדם דאין זה רק אם כתבם הישראל בקדושה, ואף דנימא דסתמא נעשו בקדושה ג"כ מ"מ היכא דהתנה בפי' שאני, וע"כ יש לנו עצה לתקן הדבר שלא יהיה שום חשש היינו להתנות בפירוש בעת שנדפסין העלים הראשונים שיאמר בפיו בפירוש שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי הקודש, וכעין דברי הש"ע או"ח (סי' קנ"ד סעי' ח') ויו"ד (רפ"ב סט"ו), ומג"א (מ"ב ס"ק ו'), אך להשתמש בהנך כתב הקודש תשמיש של ביזיון אין להתיר, דמ"מ לא גרעי מכל תשמישי מצוה, אבל לשורפן שפיר מועיל התנאי, עיין שם באריכות (מאות ז' עד אות ח"י ומאות כ"ב ולהלן), ובזה נראה דבנד"ד לענין עתונים אף דלא התנה כהתנה דמי, וכעין שהביא שם מן המ"ב (בסי' ק') והובא במג"א (סי' של"ד סקכ"ד), גבי הנך גליונות דכיון דנהגו כן הוי כאלו התנו עליהם מתחי' שלא יחול עליהם קדושה, כ"כ בהנך עתונים דנעשו להשמיע חדשות ושאר דברי חול, ובנתים כתבו איזה ד"ת, בודאי הוי כאלו התנו עליהם מתחילה שלא יחול עליהם קדושה, ועי' מש"כ שם לענין כתב אשורית (אות כ"ג), ובנ"ד לא שייך זאת, וגם שאר תקנות שכתב שם בסוף הסימן כפי הנראה אין צריך בנד"ד דקיל הרבה משם, ובמה שכתבתי לעיל מירושלמי סוטה, עיין שם (מאות כ"ז עד אות ל"ב) אריכות באלו ענינים.


(כ) גם הגיע לידי אח"ז ספר ירושת פליטה, וראיתי (בסי' כ"ט) דהאריך בנדון שלנו, ומש"כ בענין הדפוס שהמסדר אינו עושה מעשה כתב כלל, והמדפיס ע"י המכונה אינו יודע כלל מה שהוא מדפיס, כבר העיר בזה הגאון מהר"י בת' שבו"י ח"ג כנ"ל (באות ט'), ושאר דבריו המה בכלל דברינו.


אכן כתב שם דכל זה בנכתבו לצורך חול, אבל הרבה פעמים מדפיסים בעתונים שמשמיעים חדשות, גם דרשות ודברי אגדה, ומאמרי חז"ל, ודינים וכדומה, ומכ"ש בעיתונים של היראים דכוונתם ללמד מהם מוסר ויר"ש, דבודאי דין כתבי הקודש להם, ואף אם נכתבו בלשון המדינה עיין שם, וגם ראיתי בת' זקן אהרן ח"ב (סי' ע') דלא ניחא לי' ההיתר בעתונים מה שמתחילה נכתבו ע"ד לאבדם, וכתב דכל צדדי היתר, לא היו שייכים כ"א במקום שכבר עברו להדפיס, ואנו דנין אם מותר לשרפן, אבל מאן מפיס ומאן מתיר להדפיס לכתחילה כתבי הקודש ע"מ לשורפן ולאבדן אח"כ דאין ביזיון גדול מזה, ומי שרי להביאן לכתחילה לידי איבוד, והביא ראי' לזה מדין הקדש בזמה"ז (במס' ע"ז י"ג), ואבותינו קבעו יום טוב כשחדלו מלהזכיר ש"ש בשטרות, מפני חששא זו שלמחר פורע חובו והשטר יהא מוטל באשפה כמבואר בר"ה (דף י"ח) עיין שם, אמנם הוא מיירי בנדפס בכתב אשורית, ויש להביא לזה עוד מה שראיתי בת' מחנה חיים (סי' כ"ה) שכ' להשואל שהעיר איך שורפין גווילין ד"ת, הלא הרמב"ם חושב המאבד כתבי הקודש עובר בלאו, דנראה לו דזה דוקא מה שנכתב לשם קדושה ובאותיות קדושים, אבל כתיבת ד"ת שנעשו בכתב רש"י שאינם אותיות קדושות רק אשר נתקן שלא להשתמש באותיו' קדושות, ולא לכתוב רק לזכרון ולא לשם כתיבת קדושה אין בכלל זה, וסיים דב"ה מעולם נזהר בזה שלא להשתמש בכתב עברית שלנו תשמיש גנאי יען שאותיות הנ"ל נעשות לכתיבת חד"ת עיין שם, והנה מש"כ מכתב רש"י, לפי"ז ביותר יש להקל בכתב משיטא שלנו, דהוי כ"ש מכתב רש"י, ועי' פת"ש (סי' רפ"ב סקי"ב ובסי' רע"א סק"ב וסי' רפ"ג סק"ב) מת' חו"י והתשב"ץ הנזכרים למעלה, וכנראה דכוונת המ"ח דעושין כן כדי שלא יהיו מונחין בביזיון, אף דלא סמכינן ע"ז בכתב אשורית מ"מ בכתב רש"י (וכ"ש משיטא) יש מקום למקילין בזה, וצ"ע, וראיתי בת' מנח"א (ח"ד סי' ד') שהביא בשם אביו הגה"ק ז"ל שהיה נזהר בכתבי ח"ת שכתב, להניחם במקום מוצנע בעליית ביהמ"ד, ולא לאבדם עיין שם.


ובשו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קסב: אשר שאלתם בגדרי גניזת השמות למעשה. א) אכתוב בקצור רק להלכה, מחברות מבחנים וכיו"ב שיש בהם דברי תורה ממש, וכן שכפולים וחוברות וכו' אין ספק כי כל אלה שיש בהם ד"ת חייבים בגניזה.


ב) בנוגע לעתונים שיש בהם מאמרים של תורה, פסוקים, פסקי הלכה וכיו"ב, הנה עתונים שנדפסו ע"י יראי אלוקים וזה מגמתם חייבים גניזה.


ג) אמנם מהו גניזה למעשה, הנה חיוב גניזה מבואר בש"ס ושו"ע יו"ד סי' רפ"ב (ועיין ג"כ או"ח סי' קנ"ד ובמג"א) דהוא לשום אותו בכ"ח או בשאר כלי ע"י קבר תלמיד חכם ולגנוז שם, ואם אי אפשר לקבור במקום אחר צנוע, והקבורה באופן שלא יבואו לידי בזיון בעומק הקרקע [דעיקר דין גניזה אצל ת"ח הוזכר רק בס"ת ועיין תשובת הרשב"ש סי' ס"ב ובפ"ת יו"ד שם].


ד) ואמנם אם יש חשש גנבים, בזיון גשמים או ע"י חפירות וכיו"ב, פליגי גדולי עולם ודעת הגאון שבות יעקב ח"ג סי' י' וי"ב דמוטב לשרוף אותם ולגנוז האפר, והיינו רק היכא דהגניזה להלכה אי אפשר בשום אופן.


ה) וכל זה בחוברות עתונים וכיו"ב, אבל יריעות מספרי תורה או תפילין ומזוזות בודאי צריך לקיים גניזה כהלכה, עיין בגליון מהרש"א יו"ד סי' רפ"ב ס"י בזה.


ו) תקנה גדולה היא שבכל בית מישראל יהיה מכאן ואילך קופסא או שק המיוחד לשמות שלא יתגלגלו בבזיון, והחברות המטפלות בזה יאספו את השמות מזמן לזמן, ויעשו כהלכה ע"פ הנזכר למעלה, ושכרם מרובה מן השמים.


דילוג לתוכן