גאווה נכונה

הרמב"ם שאותו אתה מצטט, הם דבריו בהלכות דעות, שכן הוא כותב:

"וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בַּבֵּינוֹנִית, אֶלָּא יִתְרַחֵק עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ הַלֵּב, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ, וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד, וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ "עָנָו מְאֹד" (במדבר יב,ג), וְלֹא נֶאֱמַר 'עָנָו' בִּלְבַד; וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, וְעוֹד אָמְרוּ, שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ – כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח,יד), וְעוֹד אָמְרוּ: בְּשַׁמְתָּא – דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, * וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ".

וכדי להבין את הדברים, צריכים לעשות סדר ולראות, מהי הגאווה, מהי הענווה, ומה הדרך הנכונה ל"שמינית שבשמינית".

וכפי שיתבארו הדברים לקמן.

הקב"ה יצר את האדם עם מידות טובות ומידות שהם פחות טובות, אך בכל מידה יש ניצוץ חיובי שאותו צריכים לברר, ואכן צריכים להשתמש איתו במקרים מסויימים, במידה נכונה ומכוונות.

כן הוא הדבר לגבי מידת הגאווה. מצד אחד אכן צריך האדם להתרחק ממידה זו, ולהתנהג במידה ההופכית ממנה – מידת הענווה.

כדי להבין את עניינה של מידת הגאווה, צריכים להבין באמת את משמעותה של הענווה, שאין משמעותה דריסת האדם לגמרי, אלא רוממות אמתית של המציאות.

אין פירושה של ענוה שהאדם משפיל את עצמו עדי עפר, ובטוח שהוא כלום ואפס, אלא[1] ענוה באה מצד זה שהאדם מכיר את מעלותיו, אך יודע שאם היו ניתנות למישהו אחר – הוא היה מנצלם בצורה הרבה יותר טובה.

המדד לראות אם הענווה היא אמיתית – אם לא רק מחפש את ה'לא' שבו עצמו, אלא מחפש גם כן את מעלות הזולת. וכפי שרואים במציאות שיש אנשים שמפחיתים במעלת עצמם, אך אומרים – הזולת פחות יותר ממני..

על מידת הענווה לומדים ממשה רבינו שעליו נאמר "והאיש[2] משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". ומבארים על זה בתורת החסידות, שאף שזכה לתת תורה על ידו, והיה מדבר עם השכינה פנים בפנים, חשב בעצמו שכל מעלות אלו אינם בזכות עצמו אלא ניתנו לו מלמעלה, ואילו היו ניתנות למישהו אחר, היה מנצלם יותר טוב ממנו.

כנגד מידה זו, יש את מידת הגאווה, שבה האדם מרגיש מעצמו יש ומציאות, ומחשיב את עצמו למציאות חשובה, ולפעמים הרבה יותר ממה שהיא.

בכללות צריך האדם להיזהר ממידת הגאווה, וכמו שכתוב, שעל מי שהוא גאוותן אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולין לדור", כי השכינה במהותה היא ביטול, ואילו כשהאדם הוא במציאות, אין השכינה יכולה לשרות בו.

ישנם מקרים מסויימים שבהם צריך האדם להשתמש במידת הגאווה, וע"ז איתא בגמרא[3] " תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית", היינו שפעמים צריכים להתנהג באופן של התרחבות והגבהה (קו החסד), אך צריכים להיזהר שזה יהיה באופן המתאים.

וכמו שכתב על זה הרבי באחת השיחות:

"פעם התאונן מישהו במכתבו לכ"ק מו"ח אדמו"ר על כך שבבית-הכנסת שבו מתפלל, מבטלים אותו בגלל שיש בו ה"שמינית שבשמינית"..

לא איכפת לו - ממשיך במכתבו - העובדה שמבטלים אותו, שכן, בידעו מעמדו ומצבו יודע הוא שמגיע לו; איכפת לו רק העובדה שנוכחותו גורמת להעומדים סביבו (שמבטלים אותו) הנהגה בלתי-רצוי' [שהרי הם אינם יודעים החשבונות שלו שמגיע לו כו', וכוונתם אינה אלא סתם לבטלו ("זיי מיינען דאך סתם מבטל זיין")], ובכך מכשילים אותו ב... "לפני עור לא תתן מכשול"!...

הוא עושה - ממשיך במכתבו - מה שהוא יכול כדי למנוע אותם, הוא אומר להם שלא יבטלוהו כדי שלא יכשילוהו ב"לפני עור", אך ללא הועיל, הם אינם מצייתים לו. ולכן - מסיים במכתבו - מבקש הוא את עצתו של הרבי מה לעשות כדי שלא לגרום ליהודים הנהגה בלתי-רצוי'...

הרבי השיב לו, שהאמת היא אמנם ש"תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית", אבל, הגישה לכך יכולה להיות משני הקצוות:

אפשר להתחיל מהקצה של "תלמיד חכם", להשתדל להיות תלמיד חכם, ורק אח"כ להוסיף גם את ה"שמינית שבשמינית", ואפשר להתחיל מיד מהקצה של "שמינית שבשמינית".

היינו שצריך האדם להבין מאיפה מגיע לו הרצון ל"שמינית שבשמינית" זו, אם זה מגיע מצד שבאמת יש צורך בדבר בזמן זה, או שזה מגיע סתם מצד הרצון שלו לכבוד וכדומה.

וכמו שישנו מענה נוסף של הרבי, שצריכים להשתמש במידת ההגבהה כדי לשמור את האדם מעניין בלתי רצוי (מענה לרש"ח קסלמן), ועד"ז אפ"ל  שהוא בכל עניין שיודע האדם, שאם יחזיק עצמו למציאות יישמר מלעבור על חטא או על עניין בלתי רצוי, כדאי שישתמש במידה זו.

[1] ליקוטי שיחות לפרשת ויקרא חי"ז א ס"ט-י.

[2] במדבר יב, יג.

[3] סוטה ה, א.