נושא: כשרות

ברכת הגומל ותפילת הדרך- בקשר לנסיעה במטוס

ממתי אני יכול להגיד את תפילת הדרך בתחילת הטיסה, ועד מתי אני יכול לברך את הברכה של "הגומל" אחרי הטיסה?
בנוגע לתפילת הדרך, הנה יש להגדיר את הדין כפי שהוא בנוגע ליוצא לדרך בכלל, ולאחרי זה נגדיר מהי ההלכה במי שיוצא בטיסה.

בעניין תפילת הדרך בכלל הנה לכתחילה יש לאומרה לאחר שיצא מן העיר, - כאשר הוא עדיין בתוך 3.840 ק"מ ('פרסא') הסמוכים לעיר. אמנם בדיעבד אם אמרה לאחר ש"גמר בליבו" לצאת לדרך, יצא - גם אם אמרה בתוך העיר, וכן בדיעבד יכול לאומרה כל עוד הוא בדרך. (אמנם אם כבר הגיע לתוך 3.840 ק"מ הסמוכים לעיר שאליה נוסע, יאמרנה בלא שם ומלכות).
ומקור הלכה זו, הנה כתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא ובעל השולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו חלק אורח חיים (סימן קי סעיף ו): מאימתי מתפלל אותה [את תפילת הדרך], משעה שמהלך בדרך, אבל לא כשעדיין הוא בתוך העיר שדר בה, לפי שאין להתפלל תפלת הדרך עד שיחזיק בדרך, ועיבורה של עיר דהיינו ע' אמה ושיריים סמוך לעיר הרי הוא כתוך לעיר. [וכן הוא בסידור "צריך לאומרה משהחזיק בדרך - חוץ לעיר"].
ויש מי שמתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת בו ביום, שזה נקרא ג"כ החזיק בדרך, - שמוחזק לילך בודאי. ויש לסמוך על דבריו בדיעבד.
ובסעיף ח' (שם): וי"א שלא תקנו תפילת הדרך אלא בתחלת הדרך שהיא פרסה ראשונה (היינו בתוך 3.840 ק"מ לשיטת הגר"ח נאה), ויש לחוש לדבריהם לכתחילה לאמרה בפרסה ראשונה, ואם שכח מלאמרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע לתוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
היינו שמביא אדה"ז כמה דעות בנוגע לזמן של תפילת הדרך, שצריך לאמורה רק מזמן שהוא יצא מהעיר, וכמו שכותב בסידור כנ"ל, שהוא מחוץ לעיר דווקא. אלא שמביא, שישנה דעה נוספת הסוברת שמותר לו לאמר את תפילת הדרך, אפי' הוא נמצא בתוך העיר, מאותו הזמן שהוא החזיק בלבו לצאת בוודאי, וניתן לסמוך על שיטה זו בדיעבד. אלא שמביא, שלכתחילה יש לחוש לדעה שאומרת שצריכים לאמרה בפרסה הראשונה הסמוכה לעיר, ועד שלא הגיע לפרסה הסמוכה למקום מושבו, ואם לא אמר אותה עד אז, יש לו לאומרה בלי ברכה כבר.
והנה, בנוגע לדיני הטיסה, ישנם כמה וכמה חילוקי דעות בעניין זה, והמקובל ביותר למנהגנו הוא, שאומר את הברכה בזמן שמתנתקים גלגלי המטוס מהקרקע, ובדיוק בזמן זה כדאי לומר את הברכה.
ויש להזכיר, את המובא בהיום יום "מהנהגות אאמו"ר (אדמו"ר הרש"ב נ"ע): כשנסע מביתו, אף שנשאר במקום אחד כמה חדשים. הי' אומר בכל יום אחר התפלה תפלת הדרך - בלא שם ומלכות." ומזה שהובא עניין זה בהיום יום, הרי זה הוראה לרבים, וכך צריכים לנהוג, שכל יום ויום שנמצאים בדרך יש לומר את הברכה, אך בלא שם ומלכות.
ובנוגע עד מתי ניתן לברך את הברכה של הגומל, הנה המנהג הוא לברך בהזדמנות הראשונה שישנה קריאת התורה, - בתנאי שאין זה מעבר לג' ימים מזמן חיוב הברכה. אמנם מעיקר הדין יש לברכה תשלומין - "כל זמן שירצה".
ובמקורה וטעמה של ההלכה, הנה כתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו בסדר ברכת הנהנין (פרק יג סעיף ב): ארבעה צריכים להודות ולברך ברכת הגומל, יורדי הים כשיעלו ממנו והולכי מדברות כשיגיעו לישוב ומי שהיה חולה ונתרפא .. ונהגו לברך בבית הכנסת אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה.
ובסעיף ה כתב: אם איחר מלברך יש לו תשלומין כל זמן שירצה, ונכון שלא לאחר ג' ימים. לפיכך אם יצא מן הסכנה ביום ב' אחר קריאת התורה, יברך בפני עשרה בלא ספר תורה, ולא ימתין עד יום ה'.
היינו, שלכתחילה יש לברך את הברכה רק ג' ימים מהזמן שהוא התחייב בברכה, אך בדיעבד ניתן לברך ברכה זו כל זמן שירצה.
וניתן להקל בזה במיוחד בזמן זה של התקופה האחרונה והאיומה, שאין מנינים באופן קבוע, ולא תמיד ניתן לברך את הברכה בזמן המיועד, ולכן ניתן להקל עוד יותר ולברך את הברכה "כל זמן שירצה".
ויהי רצון, שיסיר ה' כל מחלה, ונזכה לגאולה שלימה תיכף ומייד ממש.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף ד: ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים; אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.


ובביאור הגר"א יורה דעה סימן ק ס"ק כ: ירקות כו' (ג' כו'). כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא:


ירקות כו' אבל כו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):


ובש"ך יורה דעה סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:


ובפרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים. עש"ך. ועיין לבוש סעיף ד' דדוקא ירקות ולאחר בישול הא פירות וכמיהין אף לאחר בישול יש להם בדיקה:


כל דברים החשובים בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין ומחמץ ומעמיד ומתבל וז' דברים אף שאסורים מדרבנן, או ספיקא דאורייתא, אין בטלים, כ"כ או"ה כלל כ"ה דין א'. ועיין שם דין י"ג. ומ"מ וודאי להלכה אף איסור דרבנן בכל אלו הדברים אין בטלים. אלא שראיתי להכרתי ופלתי אות א' דבר שבמנין באיסור דרבנן בטיל, וראיה מהערל [יבמות פ"א א] שאני שונה עיגול בעגולים עולה יע"ש. ובסימן פ"ו [ס"ג] מבואר ביצת נבילה אף שאיסורה מדרבנן הוה דבר שבמנין, וכ"כ תרומת הדשן סימן ק"ג דבר שבמנין מדרבנן נמי לא בטיל, וכ"כ ספר התרומה בסימן ג' דביצת נבילה הוי דבר שבמנין מההיא דביצה [ג ב] בליטרא קציעות דאפילו בדרבנן לא בטיל, וההיא דיבמות יש ליישב. ובאו"ח סימן תרע"ג [ס"א] נר חנוכה אין בטל אף דרבנן ובסי' ק"י [שפ"ד סק"ב] אבאר:


הבדל יש בין דבר שיש לו מתירין לשאר דברים חשובים. דשיל"מ דוקא במינו אין בטל ושלא במינו בששים, וספיקא להחמיר ואפילו בספק ספיקא כמו שיבואר בסימן ק"י [ס"ח] בין הספק בגוף האיסור על דרך משל אם נולדה ביום טוב או בחול או ספק אי הוה דשיל"מ הולכין להחמיר, שהרי הרשב"א [תוה"א ב"ד ש"א י"ב ע"ד] הוצרך לתת טעם לספק ביצת טריפה שאין המתיר עתיד לבוא בוודאי, הא לאו הכי היינו מחמירין בספיקו כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל וכדבעינן למימר קמן בסימן ק"ב [ס"ב] אי"ה:


ובדברים חשובים אף באינו מינו אוסרים בכל שהוא עיין סימן (ק') [ק"י] [ש"ך סק"א] וספיקו להקל בין בספק גוף האיסור על דרך משל ספק ביצת נבילה אף דחשוב הוא ליש אומרים [סי' ק"י ס"א] והן בספק אי הוה חשוב, על דרך משל גיד הנשה דבר תורה ספק מן הכף או משאר הירך כתב איסור והיתר כלל כ"ה [דין י"ג] דספיקו להקל ככל ספק דרבנן, והטעם דספק הוא בדרבנן. אבל ספק תורה ודבר חשוב אסור כיון דהספק הוא בשל תורה נמצאת אומר שתי ספיקות להקל ואחד לחומרא:


והמנחת כהן ח"ג פ"ב חשב ד' דברים בין דבר שיש לו מתירין לדבר חשוב, אחד לקולא בדבר שיש לו מתירין, דוקא במינו, ושלשה לחומרא, א' שאין צריך שיהיה שלם, הב' פליטתו אסור (דלא כהר"ב בסימן ק"ב [ס"ד]), הג' ספיקו אסור, ובדבר חשוב בעינן שיהיה שלם ואין פליטתו אוסר יע"ש. וזה אמת ויציב דבר חשוב כמו אגוזי פרך כל שנפרך קצת מהן תו בטל חשיבותיה ועדיין צ"ע:


ובט"ז יורה דעה סימן ק ס"ק ו: ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:


ובכרתי סימן ק ס"ק יב: ג' תולעים. הואיל בריה דלא בטל הוא מדרבנן בעינן דאתחזק בג' תולעים, ועיין מה שכתבתי פלתי (ס"ק ז'):


ובפלתי סימן ק ס"ק ז: ג' תולעים. מ"ש הט"ז (ס"ק ו') הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה, בלאו הכי לא קשה מידי דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל, דהא נתבטל, רק מדרבנן [אסור], וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים, ומה בכך דגוף [האיסור] איסור תורה, [הא] דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן, ובעינן ג' פעמים, וה"ה בזה:


ובפרי חדש יורה דעה סימן ק ס"ק יד: שלש תולעים כו'. דמאחר שנמצאו שלש הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות. ומיהו בבציר משלש אף אם נמצאים ב' תולעים לא מקרי חזקה ושרי התבשיל וכן דעת הט"ז [ס"ק ו] ועיקר, ודלא כהב"ח [עמוד רסו ד"ה כתב הרשב"א] שאוסר בב' תולעים. ועיין בסימן פ"ד סעיף ט' וי' מדינים אלו:


חוות דעת חידושים סימן ק ס"ק ט: אסורים. דמאחר שנמצאו שלשה, הוחזק שיש בהן תולעים: