fbpx

ברכת הגומל ותפילת הדרך- בקשר לנסיעה במטוס

ממתי אני יכול להגיד את תפילת הדרך בתחילת הטיסה, ועד מתי אני יכול לברך את הברכה של "הגומל" אחרי הטיסה?
בנוגע לתפילת הדרך, הנה יש להגדיר את הדין כפי שהוא בנוגע ליוצא לדרך בכלל, ולאחרי זה נגדיר מהי ההלכה במי שיוצא בטיסה.

בעניין תפילת הדרך בכלל הנה לכתחילה יש לאומרה לאחר שיצא מן העיר, – כאשר הוא עדיין בתוך 3.840 ק"מ ('פרסא') הסמוכים לעיר. אמנם בדיעבד אם אמרה לאחר ש"גמר בליבו" לצאת לדרך, יצא – גם אם אמרה בתוך העיר, וכן בדיעבד יכול לאומרה כל עוד הוא בדרך. (אמנם אם כבר הגיע לתוך 3.840 ק"מ הסמוכים לעיר שאליה נוסע, יאמרנה בלא שם ומלכות).
ומקור הלכה זו, הנה כתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא ובעל השולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו חלק אורח חיים (סימן קי סעיף ו): מאימתי מתפלל אותה [את תפילת הדרך], משעה שמהלך בדרך, אבל לא כשעדיין הוא בתוך העיר שדר בה, לפי שאין להתפלל תפלת הדרך עד שיחזיק בדרך, ועיבורה של עיר דהיינו ע' אמה ושיריים סמוך לעיר הרי הוא כתוך לעיר. [וכן הוא בסידור "צריך לאומרה משהחזיק בדרך – חוץ לעיר"].
ויש מי שמתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת בו ביום, שזה נקרא ג"כ החזיק בדרך, – שמוחזק לילך בודאי. ויש לסמוך על דבריו בדיעבד.
ובסעיף ח' (שם): וי"א שלא תקנו תפילת הדרך אלא בתחלת הדרך שהיא פרסה ראשונה (היינו בתוך 3.840 ק"מ לשיטת הגר"ח נאה), ויש לחוש לדבריהם לכתחילה לאמרה בפרסה ראשונה, ואם שכח מלאמרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע לתוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
היינו שמביא אדה"ז כמה דעות בנוגע לזמן של תפילת הדרך, שצריך לאמורה רק מזמן שהוא יצא מהעיר, וכמו שכותב בסידור כנ"ל, שהוא מחוץ לעיר דווקא. אלא שמביא, שישנה דעה נוספת הסוברת שמותר לו לאמר את תפילת הדרך, אפי' הוא נמצא בתוך העיר, מאותו הזמן שהוא החזיק בלבו לצאת בוודאי, וניתן לסמוך על שיטה זו בדיעבד. אלא שמביא, שלכתחילה יש לחוש לדעה שאומרת שצריכים לאמרה בפרסה הראשונה הסמוכה לעיר, ועד שלא הגיע לפרסה הסמוכה למקום מושבו, ואם לא אמר אותה עד אז, יש לו לאומרה בלי ברכה כבר.
והנה, בנוגע לדיני הטיסה, ישנם כמה וכמה חילוקי דעות בעניין זה, והמקובל ביותר למנהגנו הוא, שאומר את הברכה בזמן שמתנתקים גלגלי המטוס מהקרקע, ובדיוק בזמן זה כדאי לומר את הברכה.
ויש להזכיר, את המובא בהיום יום "מהנהגות אאמו"ר (אדמו"ר הרש"ב נ"ע): כשנסע מביתו, אף שנשאר במקום אחד כמה חדשים. הי' אומר בכל יום אחר התפלה תפלת הדרך – בלא שם ומלכות." ומזה שהובא עניין זה בהיום יום, הרי זה הוראה לרבים, וכך צריכים לנהוג, שכל יום ויום שנמצאים בדרך יש לומר את הברכה, אך בלא שם ומלכות.
ובנוגע עד מתי ניתן לברך את הברכה של הגומל, הנה המנהג הוא לברך בהזדמנות הראשונה שישנה קריאת התורה, – בתנאי שאין זה מעבר לג' ימים מזמן חיוב הברכה. אמנם מעיקר הדין יש לברכה תשלומין – "כל זמן שירצה".
ובמקורה וטעמה של ההלכה, הנה כתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו בסדר ברכת הנהנין (פרק יג סעיף ב): ארבעה צריכים להודות ולברך ברכת הגומל, יורדי הים כשיעלו ממנו והולכי מדברות כשיגיעו לישוב ומי שהיה חולה ונתרפא .. ונהגו לברך בבית הכנסת אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה.
ובסעיף ה כתב: אם איחר מלברך יש לו תשלומין כל זמן שירצה, ונכון שלא לאחר ג' ימים. לפיכך אם יצא מן הסכנה ביום ב' אחר קריאת התורה, יברך בפני עשרה בלא ספר תורה, ולא ימתין עד יום ה'.
היינו, שלכתחילה יש לברך את הברכה רק ג' ימים מהזמן שהוא התחייב בברכה, אך בדיעבד ניתן לברך ברכה זו כל זמן שירצה.
וניתן להקל בזה במיוחד בזמן זה של התקופה האחרונה והאיומה, שאין מנינים באופן קבוע, ולא תמיד ניתן לברך את הברכה בזמן המיועד, ולכן ניתן להקל עוד יותר ולברך את הברכה "כל זמן שירצה".
ויהי רצון, שיסיר ה' כל מחלה, ונזכה לגאולה שלימה תיכף ומייד ממש.

מקורות