ברכה על אורז

בנוגע לאורז, הפסיקה ההלכתית ע"פ שו"ע אדה"ז הוא שירא שמים יאכלנו רק בתוך הסעודה (ונכלל בזה גם שיכול לפוטרו ע"י שיברך ג' ברכות – מזונות אדמה ושהכל – על דברים אחרים), אמנם האוכל שלא בתוך הסעודה יברך שהכל.
ועתה נלון בעומקה של הלכה:
כתב בשולחן ערוך הרב - סדר ברכת הנהנין (פרק א סעיף י): דוחן הרי הוא כשאר מיני קטניות ומברכין עליו שהכל .. אבל האורז אם בשלו עד שנתמעך או שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו בורא מיני מזונות .. ויש אומרים שאפילו לא נתמעך בבישול מברך עליו בורא מיני מזונות.
ומספק ראוי לברך עליו שהכל כשהוא שלם [ולא נתמעך], ואם בירך עליו בורא פרי האדמה יצא מאחר שהוא שלם.
ובסעיף יא ממשיך שדין האמור באורז, הוא אילו ידענו מהו הקטנית הנקראת 'אורז', אמנם אנו מסופקים, ולכן משתנה דינו, וז"ל: מנהג העולם שמפרשים אורז ריי"ז דוחן היר"ז, אבל יש מפרשים אורז היר"ז דוחן ריי"ז. לפיכך ירא שמים לא יאכל בין אורז בין דוחן מבושל, - בין שלם בין נתמעך, - כי אם בתוך הסעודה, וכשאוכל שלא בתוך הסעודה יברך שהכל על כולם.
וזהו לכאורה ע"פ מה שפסק לעיל שם סעיף ד': שאם אינו יודע כלל מה הוא [מין הפרי שרוצה לאוכלו], מברך שהכל נהיה בדברו, וכן כשנסתפק לו מצד הדין מחמת מחלוקת הפוסקים. ובשו"ע סימן רב סעיף כד (מקור דין זה) כתב: אם אינו יודע מה הוא מברך שהכל נהיה בדברו, ומכל מקום אם הוא דבר שיכול לפוטרו בתוך הסעודה הוא טוב יותר - שאז אין ספק כלל.
[ועפ"ז יש נוהגים לברך ג' ברכות, ולפטור האורז ממ"נ, שהרי זה כפתרון האכילה בתוך הסעודה – "שאז אין ספק כלל". בנוסף מה שנתקשו רבים מדוע א"כ לא נקט אדמוה"ז העצה שכתב בכו"כ מקומות – לאכול מכמה סוגי ברכות ולפטור ממ"נ, י"ל מפני שזהו רק במקומות שיש רק ב' סוגים, משא"כ כאן יש ג' סוגי ברכות, והם משתנים בין שלם לבין נתמעך וכו', וצריך לפרט הרבה, ואי"ז הדרך רק לומר שיאכל בתוך הסעודה (שזה בנוי על אותו העיקרון), וע"ד הביטוי "אטו תנא כי רוכלא ליזיל וליחשיב"].
ובנוגע לעיסה, הרי זה תלוי מאוד בכמות המים וכמות הפירות – אם נילושה ברוב מים ברכתה המוציא. ואם נילושה ברוב מי פירות, מעיקר הדין ברכתה מזונות, - אא"כ אוכל כשיעור 'קביעת סעודה' (שיעור ד' ביצים = 230 גרם) ושבע מכך (אף אם שבע רק בצירוף מה שמלפת עמו את הפת) - שאזי ברכתה המוציא. אך 'בעל נפש' יחמיר לאכול הימנה בכל אופן - רק בתוך הסעודה.
וצריכים להיזהר בהלכה זו, כי רבים נכשלים בה, ובטעות אוכלים בכמות של שיעור קביעת סעודה, ולא שמים לב, שהם מחוייבים כבר בברכת המוציא.
ובמקורה וטעמה של ההלכה: הנה כתב בשולחן ערוך הרב סדר ברכת הנהנין (פרק ב סעיף ז): פת הבאה בכיסנין יש מפרשים שהיא עיסה שנילושה בחלב או בחמאה או בדבש או בשמן ויין או בשאר מי פירות או במי ביצים ושומן לפי שאינה עשויה לקביעות סעודה כי רוב בני אדם כוססין ממנה מעט ואין קובעין סעודה אלא על פת שנילושה במים לבדה, ואם עירב עמהם מעט מים בלישתה הולכין אחר הרוב... ויש חולקים על זה ואומרים שמברכין המוציא וברכת המזון על פת זו.
ובסעיף ט (שם) כתב: ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים, מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה [שברכתה מזונות, - כל עוד אינו אוכל כשיעור קביעות סעודה], שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, אך כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול בלא נטילת ידים והמוציא על לחם אחר תחילה.
ובסעיף א: מיני לחמים שיתבאר שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם, אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון, אלא לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם מעין ג', אלא אם כן אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה. [ושיעור קביעות סעודה יש בו כמה פרטים ונתבארו בסעיף ב' עיי"ש]. ובסעיף ג כתב: ואם אינו שבע ממין לחם זה לבדו אלא שאוכלו עם לפתן המשביע, כגון שמלפתו בבשר או דגים וכיוצא בהם עד ששבע, הרי זה כאילו שבע ממנו לבדו לפי שהלפתן טפלה לו.