נושא:

בריאת העולם

אם אפשר הסבר למה שכתוב בספרי הקבלה, שהקב"ה יצר את עולמו תחילה באופן כזה שאור אין סוף היא ממלא את כל החלל ואח"כ הוא צמצם את אורו הגדול? למה הוא לא עשה מלכתחילה בצורה כזאת שהיא מצומצת ומתאימה לכלים של הנבראים?

בנושא הזה של סדר הבריאה וסדר הנהגת הקב"ה את העולמות והנבראים, יש ביאורים בהרחבה במאמרי החסידות. להלן נביא חלק מהביאורים שמובאים, וננסה לבאר את תוכן הדברים כפי שהם גם בעבודת האדם של כל אחד ואחד.
בראשית הכול, היה אור אין־סוף ממלא את כל המציאות ('ימין'). לאחר מכן, היה "צמצום" שבו התעלם האור האלוקי ונוצר חלל ומקום פנוי ('שמאל'), ולבסוף – התגלה אור הקו, האור המדוד שחודר בתוך החלל ומאיר את המציאות ('ימין').
האור האלוקי שהאיר בתחילת הכול, הוא אור ללא גבול, הדומה לאהבה "בלי חשבון", כמו האהבה הראשונית של האם לילדהּ הרך שזה עתה נולד: כל זמנהּ מוקדש לו, היא מעניקה לו תשומת לב רבה; היא אינה "דורשת" ממנו מאומה ואיננה מרחיקה או מגבילה אותו כלל.
הצמצום שעשה הקב"ה שבו העלים את אורו האין־סופי, אִפשר לגלות חלל פנוי שבו יוכלו להיברא עולמות ונבראים בעלי מודעוּת עצמית כביכול. כך גם בגדילת הילד: בתחילה הוא מקבל אהבה ונתינה ללא חשבונות, ולאחר שעובר זמן והוא גדל, צריך להשתמש גם ב"שמאל דוחה": צריך ללמוד לאתגר את הילד, לאפשר לו לפעול ולרצות בעצמו, ולא להרגיל אותו שאת הכול עושים בשבילו. בדרך זו מתגלה בילד 'חוויה' נוספת – חוויית העצמאות. הוא צריך לעשות דברים, לרצות ולפעול, לבדו ובעצמו.
אחרי החלל והמקום הפנוי הקב"ה מגלה את אורו בעולמות. גילוי זה נעשה על ידי קו המידה. הקו שמודד עד כמה הנברא יכול לקבל ולהכיל מבלי שעצמאותו תיפגע או תאבד. הדברים נכונים גם ביחס אל הילד: הקרבה ('ימין') שבאה אחרי הענקת העצמאות צריכה להיות מדודה ולהתחשב ביכולת שלו לקבל. בשונה מהנתינה והאהבה הראשוניות שאין בהן חשבונות, זוהי נתינה שיש בה הגבלה ומטרתה ומגמתה לחדור אל תוך הילד פנימה ולהקנות לו ביטחון ועוצמה פנימית, מבלי שיאבד את האישיות העצמאית שלו.
בשלב זה האהבה לילד צריכה להיות מותאמת לעולם המושגים שלו, לצרכיו וליכולותיו. כפי שבגשמיות צריך להתאים את המזון לילד, כך גם בנתינה הנפשית, האהבה והקרבה צריכות להתאים ליכולת ההכלה שלו. אל תיתן לילד את מה שאתה אוהב אלא את מה שמתאים לו.
לדוגמה: אף שאנו אוהבים את הילד ורוצים לשתף אותו במה שעובר עלינו מתוך תחושת קרבה וחברוּת, יש רגשות או מאורעות שהילד עדיין איננו מסוגל להכיל, והוא עלול לפרש אותם בצורה לא נכונה ולהסיק מהם מסקנות מוטעות. את אלו נשמור לעצמנו ולא נשתף אותו בהם.
זו הנהגת ה'ימין' שבאה אחרי ה'שמאל'. היא איננה מבטלת את ה'שמאל' לגמרי, אלא מתאימה את הנתינה ומודדת אותה, וכך בעת ובעונה אחת מתקיימים "שמאל דוחה" וגם "ימין מקרבת".
במידת הגבורה אסור לטעות. גבורה שתחרוג מן המקום או המידה הראויים, עלולה להוביל לתוצאה קשה של "טריקת דלת" והרחקה מוחלטת.
להלן שלוש עצות מעשיות שתעזורנה לשמור על שימוש נכון במידת הגבורה ולא לטעות ולאבד את יכולת ההשפעה שלה:
א. השימוש במידת הגבורה צריך להיעשות אחרי תכנון ומחשבה, ולא חלילה מתוך מקום של התלקחות וסערת רגשות. כידוע, כשאדם כועס הוא נוטה לפלוט דברים קשים שלא תכנן לאומרם. לכן חשובים מאוד התכנון והמחשבה המוקדמת: מה בדיוק להגיד, מתי ואיך להגיד וכדומה, באופן ש"מוח שליט על הלב".
ב. תמיד כדאי להשתמש במידת הגבורה במינון הנמוך מעט מן המינון שנדמה לנו שנצרך במציאות. ייתכן שלא נשיג את ההשפעה הרצויה, אבל אז תמיד לעמוד לרשותנו האפשרות להעלות מעט את המינון; מה שאין כן אם נבחר להשתמש במינון גבוה מדי מלכתחילה – אז ייתכן שלא תהיה לנו אפשרות לתקן. בשימוש מבוקר, המשפיע לא מסתכן בהרחקה טוטלית ובאיבוד כל יכולת השפעה.
ג. על המחנך לשים לב ולהגביל את ההזדהות שלו עם הכעס והביקורת כלפי המתחנך. עליו לעורר במתחנך את הרושם שיש כלפיו ביקורת, אבל במידה מסוימת לעשות זאת כ"הצגה" חיצונית ולא מתוך סערה פנימית ממש. וכדברי הרמב"ם, כשהאדם נצרך לכעוס על בני ביתו ולגעור בהם וכדומה כדי להזהיר אותם בעקבות מעשה לא טוב שנעשה, עליו להישאר מיושב בדעתו ורק כלפי חוץ להראות להם שהוא כועס כביכול.
לסיכום, השימוש במידת הגבורה צריך להיות כדרך שמשתמשים בטכניקה חיצונית בלבד, והביטוי הפנימי של האדם יהיה רק במידת החסד והרחמים.

מקורות