fbpx

נושא: תנ"ך

בני קרח לא מתו

ערב טוב. רציתי להבין מה הסיפור עם הבנים של קרח, האם הם נענשו או ניצלו, ומה הכוונה שכתוב עליהם שהם "לא מתו". תודה רבה לכם.

בפרשת פנחס, כותבת התורה – "ובני קרח לא מתו" (פינחס כו, יא) ומפרש רשי על המקום "הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

רש"י עומד כאן על הטעם בזה שנענשו ולאחרי זה ניצלו ובאופן משונה (ונסי) שלא מצינו דוגמתו בכל התורה כולה – "לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

ונקודת ההסבר בזה היא, שיש כאן מדה כנגד מדה:

כמו שהנהגתם היתה באופן של דבר והיפוכו, שבפועל ובגלוי לא הי' ניכר שפירשו מהמחלוקת אלא שבסתר מחשבתם והרהורם נבדלו משאר עדת קרח —

כך גם עונשם הי' במדה זו, שראו כל ישראל שנענשו בדומה לקרח ועדתו שכמוהם נבלעו באדמה, אלא ששם באופן מובלע בארץ נבדלו מן השאר, "מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

ולפי זה מובן, שעונש בני קרח הי' רק שנאבדו "מתוך הקהל" ההוא, היינו הקהל שראו בעיניהם את השתתפותם בהמחלוקת ואילו את תשובתם לא ראו, שלכן מן ההכרח שיאבדו מתוך קהל זה; משא"כ קהל אחר (שלא היו עדים בדבר) הרי אין סיבה שיאבדו מתוכו.

וזהו הטעם שלא נאמר  בפ' קרח ש"בני קרח לא מתו" אלא רק בפ' פנחס— כי רק לאחרי שכבר לא הי' הקהל שהי' בזמן מחלוקת קרח, כמו שמפרש רש"י בפרשת חוקת, שבעדה זו "לא הי' בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר" — היו יכולים לצאת ממקומם כו', ורק אז נגלה לבנ"י ש"בני קרח לא מתו".

סיבה נוספת בכל הנושא, שמוסברת לפי הביאור כאן, זה שהכתוב מצרף את הענין ש"בני קרח לא מתו" להסיפור ע"ד דתן ואבירם, שזה בא ללמדנו על ההשוואה והדמיון ביניהם בחומר המחלוקת:

כשם שדתן ואבירם היו אלה "אשר הצו על משה", שהם "הצו" ו"השיאו" לריב בתחבולות ועצות לחלוק על משה ועל הקב"ה — כמו כן הוא בבני קרח, שגם הם "היו בעצה תחלה".

וגודל הפלא בהענין של בני קרח, שאע"פ שהיו בעצה תחלה כמו דתן ואבירם, עם כל החומרה של הדברים, מכל מקום כיון ש"הרהרו תשובה בלבם" נמלטו מהשאול, ועד שיצאו מהם שמואל הנביא וכ"ד משמרות ועוד.

מכל המוסבר לעיל, לומד הרבי,  הוראה בגודל כחה של תשובה — שביכלתה לשנות ולהפוך את האדם מן הקצה אל הקצה:

 

בני קרח נמצאו בתחילה בקצה הכי תחתון, שהם היו בעצה תחלה, היינו שלא רק שנכשלו בחטא המחלוקת, אלא היו בגדר מחטיאים את הרבים, לחלוק על משה ועל הקב"ה;

וגם תשובתם לא היתה תשובה גלוי', ואדרבא הי' רק הרהור תשובה בלב, ובגלוי הייתה — "בשעת המחלוקת", שהרהור התשובה שלהם לא הי' חזק דיו לפעול עליהם שיפרשו בריש גלי מן המחלוקת.

ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד, שבזכות הרהור תשובה זה נמלטו מן העונש שבא על עדת קרח, אלא עוד זאת, שגם בעת העונש גופא, בהיותם בלועים בגיהנם, היתה זאת ישיבה מתוך "שלוה", במקום גבוה ומבוצר,

ועד שהגיעו לקצה הכי עליון — ש"אמרו שירה", ועוד זאת — שדברי שירתם ותהילתם נכללו בספר תהלים, ועד להשיר ש"יסודתו בהררי קודש".

ומסיים הרבי –

"ומזה מובן בכ"ש וק"ו וכו' וכו' בנוגע לגאולה העתידה לבא, שפסק הרמב"ם "שסוף ישראל לעשות תשובה. . ומיד הן נגאלין" — שלאחרי ריבוי התומ"צ מתוך מסירת נפש וכו' במשך אריכות זמן הגלות, די ומספיק לישראל הרהור תשובה בלב להביא תיכף ומיד ממש גאולתן של ישראל — "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון", בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו".

וכמו שידוע, שבשביל לפעול את גאולתם של ישראל, צריכים שישראל יעשו תשובה, ועל זה מבואר כן – ובעוד מקומות נוספים – שהתשובה שצריכה להיות עבור הגאולה, היא אפי' תשובה באופן של "הרהור" תשובה, וזה מספיק דיו כדי להביא את גאולתם של ישראל.

ובמקום אחר אומר הרבי, שעם ישראל כולו כבר הרהר תשובה בליבו, ולכן אין שום מניעה לכך, ושום הסבר לכך, על זה שהגאולה האמיתית והשלימה לא באה בפועל ממש.

ומה שנשאר לנו, זה רק "לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש".

ובע"ה, על ידי הפעולות הטובות האחרונות שלנו, נכריע את הכף ונביא כבר בפועל ממש את הגאולה האמיתית והשלימה.

כמו שפסק הרמב"ם, שאדם צריך לראות עצמו שקול ואת העולם שקול, "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

 

מקורות

מקורות.


פר' פנחס ומפרשי התורה על כך.


ליקוטי שיחות חל"ג שיחה לפ' פנחס.


רמב"ם הלכות תשובה.


דילוג לתוכן