שלום וברכה.
בהשגחה פרטית מופלאה, הרבי מה"מ הוציא ליקוט שלם על כל הדיון של הכאת עיר הנדחת, ושם תירץ הרבי בצורה מופלאה את שאלת הראב"ד, וביאר בצורה מחודשת את כל ענינה של עיר הנדחת.
השיחה נמצאת בליקוטי שיחות חלק ט' לפרשת ראה שיחה ב.
הרבי מביא בתחילת השיחה את קושיית הראב"ד, מביא את תירוץ הכסף משנה שההתראה היא אינה התראה מושלמת, כי אין מתרים "לכל אחד בפרט", אלא לכל אנשי העיר ביחד,
ומקשה עליה שאלה, שמתוך התשובה עליה, שאלתך לכאורה גם כן תענה, ומומלץ להסתכל במקור השיחה. שם שואל על עצם הדין שמביא הרמב"ם שאם עשו תשובה אזי מוטב, ומקשה מעצם הכלל שחייבי מיתות בית דין אין בית דין של מטה מוחלין להן, הוא לא מצד שהתשובה לא מועילה לאחרי התראה, אלא מצד שבית דין של מטה לא יכול להתחשב בדברים שבלב, ולכן כיוון שעיר זו היא כבר התחייבה בחיוב מיתה, כי אין צורך בהתראה מושלמת, וכיצד ניתן לבטל את העונש על ידי התשובה.
נקודת ההסבר היא כך:
הדין ד"הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב"
איננו דין שחל על כל אחד מתושבי העיר
בפני עצמו - שמענישים כל אחד ואחד באופן פרטי על החטא שהוא עושה. כמו שמענישים בד"כ בדיני התורה על כל אחד ואחד לפי מעשיו,
אלא הוא דין מיוחד שחל על כל "יושבי העיר"
ביחד. כלומר, על ידי שהודחה העיר כולה או רובה, הם הפכו למציאות חדשה:
אין הם יחידים רבים אשר גרים בעיר אחת, אלא הם מציאות אחת חדשה של ציבור עובדי עבודה זרה [שעבודת הע"ז מצרפתם - שלכן המיעוט (שלא עבד) שבעיר
אינו בכלל], "יושבי העיר".
וכיון
שיצאו מכלל מציאות של יחידים
[1], ונוצרה מהם מציאות חדשה, התבטל לגביהם מאליו הדין של יחידים, ונוצרה כאן מציאות חדשה – ציבור "עיר הנדחת".
לכן מובן גם מה שאופן ההריגה שלהם הוא שונה מאופן ההריגה של כל עובד ע"ז רגיל. דין עובד ע"ז באופן כללי הוא בסקילה, ואילו התורה מצווה שאת אנשי עיר הנדחת יהרגו בסיף, מאחר שאין כאן מציאות של יחידים עובדי ע"ז, אלא יש כאן מציאות חדשה, ציבור חדש, וממילא גם דינם הוא דין חדש – מיתה בסיף.
ולכן מסביר שם מדוע הורגים גם את הנשים והטף של עובדי הע"ז, למרות שהם עצמם
לא חטאו – ואולי אפילו לא יודעים מהו כלל העניין של עבודה זרה -
מכיון שהדין ד"הכה תכה את יושבי העיר.."
אינו ככל עונש מוות, שזהו רק עונש עקב חטא, אלא דין מיוחד החל על כל
"יושבי העיר", הרי הוא חל על כל מי שהוא בכלל יושבי העיר
[2] וכיון שהנשים והטף קשורים לבעלים ולאבות, הם נחשבים, כל זמן הימצאותם בעיר, לחלק מציבור יושבי העיר, בדיוק כבעליהן וכאבותיהם, ואינם נחשבים למציאות של יחידים, ולפיכך אין מתחשבים בכך שלא חטאו. ולכן דנים אותם ככל "יושבי העיר" וגם הם נהרגים.
ולכן מובן גם מה שפוסק אותו הרמב"ם באותה ההלכה ש"אם חזרו ועשו תשובה מוטב" - למרות שבאופן כללי, אין התשובה מועילה לביטול עונשי בית דין של מטה – ואילו כאן ישנו חידוש מיוחד, שיכולים לחזור בתשובה, והטעם לזה הוא, שכאשר חוזרים אנשי עיר הנדחת בתשובה הם הופכים להיות שוב "יחידים", ומתבטלת
המציאות של "ציבור" של "יושבי העיר".
וזה לא סותר את הדין הרגיל ש"חייבי מיתות בין דין, אם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להן" - כי תשובתם של אנשי עיר הנדחת
אינה מבטלת את
עונשם, אלא היא מבטלת את עצם מציאותם כ"ציבור יושבי העיר", ואז מתבטל העונש
מאליו.
אין כאן כבר מציאות של "עיר הנדחת" כי בטלה מציאותה לגמרי, אלא יש כאן רק את מציאות היחידים, ולגביהם לא חל העונש כלל, כי כל העונש קיים בגלל מציאות העיר.
ולפי זה, ניתן גם להסביר מדוע גם ההתראה היא שונה מכל ההתראות שבתורה, ובמיוחד לפי המובא בלחם משנה, שההתראה נעשית רק למדיחים ולא לכל העובדים, אולי אפשר לומר שכל ההתראה היא רק כדי להפוך אותם למציאות של עיר הנדחת, ולכן, למרות שהם עבדו בעצמם לפני כן, והתרו באופן כללי, ואע"פ ששלחו להם שני תלמידי חכמים להתרות בהם, אינה התראה גמורה, כי היא התראה ששונה מכל ההתראות, והיא רק באופן כללי כנ"ל שהופך אותם למציאות של עיר הנדחת.
[1] לגבי חטא עיר הנדחת (אבל לא בנוגע לשאר עבירות, כמובן).
[2] הגברים שלא חטאו, אינם בכלל יושבי העיר, כי העבודה זרה היא זו שמצרפת את כולם יחד להיות – "יושבי העיר" כנ"ל בפנים
