נושא: כשרות

אכילה ושתיה לפני הבדלה

מה פרטי הדינים לגבי אכילה ושתיה משקיעת החמה במוצאי שבת; מתי מותר לאכול ולשתות ומתי אסור?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו האיסור לאכול ולשתות במוצאי שבת? ב) האם ישנו הבדל בזה בין אכילה לשתיה, או על כל פנים לשתיית מים בלבד? ג) האם ישנו הבדל אם כבר החל לאכול ולשתות לפני השקיעה ומעוניין להמשיך לאחר השקיעה? ד) אם כן, האם ישנו הפרש בשיעור האכילה והשתיה לפני השקיעה בכדי שנאמר שמשיעור זה יכול הוא להמשיך לאכול ולשתות לאחר מכן?

ראשית נביא המובא בשולחן ערוך הלכות שבת סימן רצט סעיף א'. כתב מרן המחבר, אסור לאכול או אפילו לשתות יין או שאר משקים – חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל (ובספר המנהגים חב"ד מובא שאין שותים אפילו מים קודם הבדלה).

וכתבו האחרונים שהאיסור כולל אף את 'ספק חשיכה' כלומר אף את 'בין השמשות', שאף בו אסור לאכול ולשתות. ואם כן האיסור הוא משקיעת החמה ואילך (מגן אברהם, ועוד).

וזאת לא כדעת הטורי זהב ששכתב להקל כדעת הרא"ש בספק חשיכה, ויש אומרים שאף דעת הרא"ש להחמיר בזה, ואם כן לא נשאר המיקל בזה אלא דעת הרז"ה שהוא דעת יחיד, ולכן מעיקר הדין אין להקל בספק חשיכה (ביאור הלכה שם).

אמנם הביא לאחר מכן, שמצוי בסעודות גדולות של נישואין שנוהגים להקל ולשבת לאכול כבר בספק חשיכה, והבית חדש תמה על מנהג קולא זו, והאליה רבה כתב שנראה שבמקום הדחק סומכים על דעת הרז"ה שמתיר לאכול בספק חשיכה, ואין למחות בידם.

ומסיים שם, שנראה ליישב באופן נוסף את המנהג להקל, מאחר וכל איסור אכילה זו הוא רק מצד חשש דרבנן, והוא במקום מצוה, אזי נקטו לקולא כרבי יוסי במסכת שבת דף לה, שזמן בין השמשות מאוחר יותר מבין השמשות של רבי יהודה.

ובשולחן ערוך אדה"ז שם סעיף ב' הביא גם כן ב' הדעות, וכתב שכדעת הטורי זהב שמתיר – כן נתפשט המנהג להקל בסעודות גדולות שמתחילים בבין השמשות, ואין למחות בידם כיון שיש להם על מה לסמוך, אמנם העיקר כמו הסברא הראשונה.

וטעם האיסור כתב שם בסימן רעא סעיף ט', שלמרות שכל המצוות שקבוע להם זמן, לא אסרו לקבוע סעודה כאשר הגיע זמנם משום גזירה שמא ימשך בסעודה ויעבור הזמן, אבל טעימה בעלמא מותרת כי אין לחוש שמא ימשך על ידי כך, מכל מקום בקידוש והבדלה החמירו יותר כי עיקר מצוותם הוא בתחילת זמנם שהוא סמוך לכניסת השבת וסמוך ליציאתו.

ומסיבה זו כתבו האחרונים, שלכן לא מועיל להתיר לאכול ולשתות על ידי 'שומר', כי אין זה רק חשש שמא ישכח מלהבדיל, אלא יש בזה גם איסור עצמי משום 'יקרא דשבתא' (הגהות רבי עקיבא איגר בסימן רעא שם).

עוד כתב המשנה ברורה שם, שנראה לומר שמי שלא אכל סעודה שלישית, והגיע זמן בין השמשות, הנה כיון שהוא דבר מצוה אזי בוודאי צריך לאכול אפילו אחר השקיעה ויסמוך על שיטת הרז"ה והרא"ש, וגם מטעם שאפשר שספק מצוות עשה דרבנן דוחה ספק איסור שרבנן, וגם שהעולם נוהגים להקל בזה.

ויתירה מזו כתב, שאפילו אם אכל סעודה שלישית, והגיע זמן בין השמשות ותאב לאכול, יכול לאכול כל עוד מדובר לפני חצי שעה שקודם צאת הכוכבים, ויכול לסמוך בזה על דעת השולחן ערוך בסימן רסא שעדיין לא התחיל זמן בין השמשות.

(אמנם אין זה שייך לאופק ארץ ישראל, רק לאופק מדינות הצפוניות, שם שייך שיהיה יותר מחצי שעה בין השקיעה לצאת הכוכבים).

והנה כל האמור הוא כאשר רוצה להתחיל לאכול בזמנים אלו, אך כאשר התחיל לאכול ולשתות לפני השקיעה ומעוניין להמשיך את אכילתו, אזי בבין השמשות לדברי הכל יכול להמשיך, ובוודאי חשיכה מביא מרן המחבר שם מחלוקת האם ימשיך סעודתו או יעצור ויבדיל (על ידי 'פורס מפה') וכתב הרמ"א שהמנהג פשוט כמו הסברא הראשונה להתיר להמשיך אכילתו אפילו בוודאי חשיכה.

וכתבו האחרונים שגדר התחלה כאן אין צריך אכילת כזית, אלא אפילו התחלה בעלמא מועילה, והיינו שאפילו אם בירך ברכת המוציא מבעוד יום ונשתהה לאכול עד שחשיכה, יכול להמשיך אכילתו (משנה ברורה).

והאוכל מיני מזונות, ואין צריך לומר שארי דברים (חוץ מפת) חייב להפסיק (קצות השולחן סימן צד הערה ג). ויש מקילים במזונות כשאוכל לצאת בזה ידי חובת סעודה שלישית, ואפילו בפירות אם מתכוין לצאת בזה ידי חובת הדעות שאף בזה יוצא ידי חובת סעודה שלישית (שו"ת שרגא המאיר חלק ב' סימן עב).

העולה מן האמור: שמעיקר הדין אין לאכול ולשתות לאחר שקיעת החמה עד לאחר הבדלה, ורק מים מותר, ולמנהג חב"ד אף מים אין לשתות (ואם תאב לאכול בבין השמשות ונמצא במדינה שלפי האופק שלה יש יותר מחצי שעה מהשקיעה עד צאת הכוכבים, יכול להקל לאכול עד החצי שעה האמורה).

ואם התחיל לאכול לפני השקיעה, אפילו אם רק בירך 'המוציא', אזי מותר לו להמשיך לאכול ולשתות כל מה שנפטר בברכת המזון. ואם החל לאכול שארי דברים חוץ מפת לפני השקיעה, צריך להפסיק.

ואם כוונתו באכילה זו לקיום 'סעודה שלישית', יש מתירין לאכול אחר השקיעה בבין השמשות, וכן המנהג להקל בזה למי שלא הספיק.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף ד: ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים; אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.


ובביאור הגר"א יורה דעה סימן ק ס"ק כ: ירקות כו' (ג' כו'). כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא:


ירקות כו' אבל כו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):


ובש"ך יורה דעה סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:


ובפרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים. עש"ך. ועיין לבוש סעיף ד' דדוקא ירקות ולאחר בישול הא פירות וכמיהין אף לאחר בישול יש להם בדיקה:


כל דברים החשובים בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין ומחמץ ומעמיד ומתבל וז' דברים אף שאסורים מדרבנן, או ספיקא דאורייתא, אין בטלים, כ"כ או"ה כלל כ"ה דין א'. ועיין שם דין י"ג. ומ"מ וודאי להלכה אף איסור דרבנן בכל אלו הדברים אין בטלים. אלא שראיתי להכרתי ופלתי אות א' דבר שבמנין באיסור דרבנן בטיל, וראיה מהערל [יבמות פ"א א] שאני שונה עיגול בעגולים עולה יע"ש. ובסימן פ"ו [ס"ג] מבואר ביצת נבילה אף שאיסורה מדרבנן הוה דבר שבמנין, וכ"כ תרומת הדשן סימן ק"ג דבר שבמנין מדרבנן נמי לא בטיל, וכ"כ ספר התרומה בסימן ג' דביצת נבילה הוי דבר שבמנין מההיא דביצה [ג ב] בליטרא קציעות דאפילו בדרבנן לא בטיל, וההיא דיבמות יש ליישב. ובאו"ח סימן תרע"ג [ס"א] נר חנוכה אין בטל אף דרבנן ובסי' ק"י [שפ"ד סק"ב] אבאר:


הבדל יש בין דבר שיש לו מתירין לשאר דברים חשובים. דשיל"מ דוקא במינו אין בטל ושלא במינו בששים, וספיקא להחמיר ואפילו בספק ספיקא כמו שיבואר בסימן ק"י [ס"ח] בין הספק בגוף האיסור על דרך משל אם נולדה ביום טוב או בחול או ספק אי הוה דשיל"מ הולכין להחמיר, שהרי הרשב"א [תוה"א ב"ד ש"א י"ב ע"ד] הוצרך לתת טעם לספק ביצת טריפה שאין המתיר עתיד לבוא בוודאי, הא לאו הכי היינו מחמירין בספיקו כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל וכדבעינן למימר קמן בסימן ק"ב [ס"ב] אי"ה:


ובדברים חשובים אף באינו מינו אוסרים בכל שהוא עיין סימן (ק') [ק"י] [ש"ך סק"א] וספיקו להקל בין בספק גוף האיסור על דרך משל ספק ביצת נבילה אף דחשוב הוא ליש אומרים [סי' ק"י ס"א] והן בספק אי הוה חשוב, על דרך משל גיד הנשה דבר תורה ספק מן הכף או משאר הירך כתב איסור והיתר כלל כ"ה [דין י"ג] דספיקו להקל ככל ספק דרבנן, והטעם דספק הוא בדרבנן. אבל ספק תורה ודבר חשוב אסור כיון דהספק הוא בשל תורה נמצאת אומר שתי ספיקות להקל ואחד לחומרא:


והמנחת כהן ח"ג פ"ב חשב ד' דברים בין דבר שיש לו מתירין לדבר חשוב, אחד לקולא בדבר שיש לו מתירין, דוקא במינו, ושלשה לחומרא, א' שאין צריך שיהיה שלם, הב' פליטתו אסור (דלא כהר"ב בסימן ק"ב [ס"ד]), הג' ספיקו אסור, ובדבר חשוב בעינן שיהיה שלם ואין פליטתו אוסר יע"ש. וזה אמת ויציב דבר חשוב כמו אגוזי פרך כל שנפרך קצת מהן תו בטל חשיבותיה ועדיין צ"ע:


ובט"ז יורה דעה סימן ק ס"ק ו: ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:


ובכרתי סימן ק ס"ק יב: ג' תולעים. הואיל בריה דלא בטל הוא מדרבנן בעינן דאתחזק בג' תולעים, ועיין מה שכתבתי פלתי (ס"ק ז'):


ובפלתי סימן ק ס"ק ז: ג' תולעים. מ"ש הט"ז (ס"ק ו') הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה, בלאו הכי לא קשה מידי דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל, דהא נתבטל, רק מדרבנן [אסור], וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים, ומה בכך דגוף [האיסור] איסור תורה, [הא] דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן, ובעינן ג' פעמים, וה"ה בזה:


ובפרי חדש יורה דעה סימן ק ס"ק יד: שלש תולעים כו'. דמאחר שנמצאו שלש הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות. ומיהו בבציר משלש אף אם נמצאים ב' תולעים לא מקרי חזקה ושרי התבשיל וכן דעת הט"ז [ס"ק ו] ועיקר, ודלא כהב"ח [עמוד רסו ד"ה כתב הרשב"א] שאוסר בב' תולעים. ועיין בסימן פ"ד סעיף ט' וי' מדינים אלו:


חוות דעת חידושים סימן ק ס"ק ט: אסורים. דמאחר שנמצאו שלשה, הוחזק שיש בהן תולעים: