נושא: כשרות

אדם שמשתמש בקביעות ב'מרצפת שיש' בכדי להניח עליה תבניות לאפיה בתוך התנור, האם ישנו בעיה לטלטל אותה בשבת באם נשארה על השיש, או שהיא מוקצה?

אדם שמשתמש בקביעות ב'מרצפת שיש' בכדי להניח עליה תבניות לאפיה בתוך התנור, האם ישנו בעיה לטלטל אותה בשבת באם נשארה על השיש, או שהיא מוקצה?

תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש באבן שיש משום מוקצה בשבת. ב) אם כן, איזה סוג מוקצה היא. ג) מה פועל להפקיע מעליה דין מוקצה חמור למוקצה קל בכדי שיהיה מותר לטלטל אותה לצורך גופה או מקומה על כל פנים – כמו במקרה השאלה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שח סעיף מח, שלבנים שנשארו מהבנין מותר לטלטלם, מאחר שמעתה אינם עומדים לבנין אלא להיסמך ולשבת עליהם, ולכן יש עליהם תורת כלי, ואם סידרם זה על זה גילה דעתו שהקצה אותם לבנין ואסור לטלטלם, כי אין תורת כלי עליהם.
ולפי זה מובן שפלטות שיש נשארו לאדם מבניה או שיפוצים שנעשו בביתו, אינם עומדים להימסך ולשבת עליהם כיום, אלא לצורך החלפה כאשר נפגמו או נשברו בהמשך חלק מאבני השיש שבביתו. ואם כן דינם כמוקצה חמור כמבואר באמור.
וכן מבואר בהמשך דברי השולחן ערוך שם, שכל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כמו למשל אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו, ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת – כמו למשל אבנים שראויים לפצוע בהן אגוזים, וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא בהם, כיון שאין תורת כלי עליהם, אזי אסור לטלטלם - אפילו לצורך גופם ומקומם, וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו:
ואמנם ישנה אפשרות להפוך אותם לתורת כלי עליהם, וכפי שמבואר שם, שכל דבר שאין תורת כלי עליו אם עשה אותו כיסוי לכלי, נעשה עליו תורת כלי על ידי כך ומותר לטלטלו כשאר כלים, והוא שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא עומד לכך, וזאת אף על פי שעדיין לא נשתמש בו לכיסוי לעולם.
כמו כן, אם נשתמש בו לכיסוי מבעוד יום אפילו פעם אחת, זהו תורת כלי שלו, ומותר לטלטלו בשבת אף על פי שלא עשה שום מעשה של תיקון. וכמו כן מועיל הכנה קלה של תיקון בה לצורך התשמיש, אפילו אם לא השתמש בה אפילו פעם אחת. אך זה מועיל דוקא בדבר שדרכו לעשותו לכיסוי כגון חתיכות נסרים וכיוצא בהן, אבל דבר שאין דרכו לעשותו כיסוי, אף על פי שנשתמש בדבר זה לכיסוי פעמים רבות בחול, כגון אבן שכיסה בה את פי החבית פעמים רבות אסור לטלטלה בשבת.
אך מכל מקום מועיל בהם גם כן אם ייחדם לכך לעולם, שאז ירד עליהם תורת כלי על ידי שנתייחדו לתשמיש זה לעולם. אבל מה שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד אין זה מוריד עליהם תורת כלי, אלא אם כן עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך - שאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר.
והנה בעניין כלי המיוחד להשתמש בו תשמיש האסור בשבת, ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור שהוא מוקצה מחמת מיאוסו, דהיינו שאדם מסיח ומקצה דעתו ממנו מחמת מיאוסו מלהשתמש בו במלאכה אחרת של היתר, כמו למשל נר ישן של חרס שלא הדליקו בו באותה שבת אין לו דין מוקצה בשביל כך, ואפילו אם אינו ראוי כלל להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר מחמת מיאוסו וסרחונו כגון נר אפילו של מתכת שהדליקו בו נפט, אף על פי כן אין לו דין מוקצה, אלא מותר לטלטלו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור, מפני שמכל מקום ראוי הוא לכסות בו כלים.
ודין היתר טלטולו הוא לצורך גופו של האדם, או לצורך מקומו של האדם, שמותר לטלטלו לצורך כך, אך לא לצורך הכלי עצמו שלא ישבר או יגנב.
העולה מן האמור: שאבן שיש זו היא מוקצה חמור בשבת, אלא אם כן יחד אותה האדם יחוד לעולם לתשמיש זה, או שעשה בה מעשה של תיקון שמוכיח שהיא עומדת לתשמיש זה, כמו למשל אם עיגל את הפינות של האבן שיש שיהיו מתאימים כמגש לתנור. ואזי יהיה מותר לטלטל אותה לצורך שימושו או לצורך מקומו, כמו למשל אם צריך את המקום עליו מונחת אותה האבן.
אבל אם השתמש בה פעם אחת באופן ארעי, הרי היא מוקצה חמור, ואסור לטלטל אותה בכל אופן – אפילו לצורך גופו או מקומו.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף ד: ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים; אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.


ובביאור הגר"א יורה דעה סימן ק ס"ק כ: ירקות כו' (ג' כו'). כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא:


ירקות כו' אבל כו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):


ובש"ך יורה דעה סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:


ובפרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים. עש"ך. ועיין לבוש סעיף ד' דדוקא ירקות ולאחר בישול הא פירות וכמיהין אף לאחר בישול יש להם בדיקה:


כל דברים החשובים בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין ומחמץ ומעמיד ומתבל וז' דברים אף שאסורים מדרבנן, או ספיקא דאורייתא, אין בטלים, כ"כ או"ה כלל כ"ה דין א'. ועיין שם דין י"ג. ומ"מ וודאי להלכה אף איסור דרבנן בכל אלו הדברים אין בטלים. אלא שראיתי להכרתי ופלתי אות א' דבר שבמנין באיסור דרבנן בטיל, וראיה מהערל [יבמות פ"א א] שאני שונה עיגול בעגולים עולה יע"ש. ובסימן פ"ו [ס"ג] מבואר ביצת נבילה אף שאיסורה מדרבנן הוה דבר שבמנין, וכ"כ תרומת הדשן סימן ק"ג דבר שבמנין מדרבנן נמי לא בטיל, וכ"כ ספר התרומה בסימן ג' דביצת נבילה הוי דבר שבמנין מההיא דביצה [ג ב] בליטרא קציעות דאפילו בדרבנן לא בטיל, וההיא דיבמות יש ליישב. ובאו"ח סימן תרע"ג [ס"א] נר חנוכה אין בטל אף דרבנן ובסי' ק"י [שפ"ד סק"ב] אבאר:


הבדל יש בין דבר שיש לו מתירין לשאר דברים חשובים. דשיל"מ דוקא במינו אין בטל ושלא במינו בששים, וספיקא להחמיר ואפילו בספק ספיקא כמו שיבואר בסימן ק"י [ס"ח] בין הספק בגוף האיסור על דרך משל אם נולדה ביום טוב או בחול או ספק אי הוה דשיל"מ הולכין להחמיר, שהרי הרשב"א [תוה"א ב"ד ש"א י"ב ע"ד] הוצרך לתת טעם לספק ביצת טריפה שאין המתיר עתיד לבוא בוודאי, הא לאו הכי היינו מחמירין בספיקו כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל וכדבעינן למימר קמן בסימן ק"ב [ס"ב] אי"ה:


ובדברים חשובים אף באינו מינו אוסרים בכל שהוא עיין סימן (ק') [ק"י] [ש"ך סק"א] וספיקו להקל בין בספק גוף האיסור על דרך משל ספק ביצת נבילה אף דחשוב הוא ליש אומרים [סי' ק"י ס"א] והן בספק אי הוה חשוב, על דרך משל גיד הנשה דבר תורה ספק מן הכף או משאר הירך כתב איסור והיתר כלל כ"ה [דין י"ג] דספיקו להקל ככל ספק דרבנן, והטעם דספק הוא בדרבנן. אבל ספק תורה ודבר חשוב אסור כיון דהספק הוא בשל תורה נמצאת אומר שתי ספיקות להקל ואחד לחומרא:


והמנחת כהן ח"ג פ"ב חשב ד' דברים בין דבר שיש לו מתירין לדבר חשוב, אחד לקולא בדבר שיש לו מתירין, דוקא במינו, ושלשה לחומרא, א' שאין צריך שיהיה שלם, הב' פליטתו אסור (דלא כהר"ב בסימן ק"ב [ס"ד]), הג' ספיקו אסור, ובדבר חשוב בעינן שיהיה שלם ואין פליטתו אוסר יע"ש. וזה אמת ויציב דבר חשוב כמו אגוזי פרך כל שנפרך קצת מהן תו בטל חשיבותיה ועדיין צ"ע:


ובט"ז יורה דעה סימן ק ס"ק ו: ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:


ובכרתי סימן ק ס"ק יב: ג' תולעים. הואיל בריה דלא בטל הוא מדרבנן בעינן דאתחזק בג' תולעים, ועיין מה שכתבתי פלתי (ס"ק ז'):


ובפלתי סימן ק ס"ק ז: ג' תולעים. מ"ש הט"ז (ס"ק ו') הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה, בלאו הכי לא קשה מידי דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל, דהא נתבטל, רק מדרבנן [אסור], וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים, ומה בכך דגוף [האיסור] איסור תורה, [הא] דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן, ובעינן ג' פעמים, וה"ה בזה:


ובפרי חדש יורה דעה סימן ק ס"ק יד: שלש תולעים כו'. דמאחר שנמצאו שלש הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות. ומיהו בבציר משלש אף אם נמצאים ב' תולעים לא מקרי חזקה ושרי התבשיל וכן דעת הט"ז [ס"ק ו] ועיקר, ודלא כהב"ח [עמוד רסו ד"ה כתב הרשב"א] שאוסר בב' תולעים. ועיין בסימן פ"ד סעיף ט' וי' מדינים אלו:


חוות דעת חידושים סימן ק ס"ק ט: אסורים. דמאחר שנמצאו שלשה, הוחזק שיש בהן תולעים: