תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם הולכים בנדר רק אחרי מה שהוציא בשפתיו ולא משנה כלל מה חשב בלב. ב) האם הולכים בנדר רק אחר מה שחושב בלב, ולא משנה כלל מה הוציא בשפתיו. ג) האם הולכים בנדר אחר הלב והדיבור גם יחד. ד) האם מסתכלים מה היתה כוונת האדם בכללות נדר זה ומה רצה לאסור בנדר זה, ולפי זה גם אם יהיה אופן בו יוכל לבוא אל הדבר באופן שלא חשב עליו בלב, מכל מקום יהיה אסור מצד מהות עניין רצונו בנדר זה, לאסור תוצאה זו עליו.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רי סעיף א, שאין הנדר חל לאיסור על האדם, עד שיוציא את תוכן הנדר שרוצה לאסור על עצמו - בדיבור בשפתיו ממש. בנוסף צריך שיהיו פיו ולבו שווים בדבר, שבליבו לאסור דבר זה עליו, ואת אותו הדבר אותו מעוניין לאסור בליבו יוציא זאת בדיבור שפתיו.
לדוגמה: אדם שהיה רצונו בלבו לנדור מפת של חטים, ובפועל הוציא בשפתיו שרוצה לאסור על עצמו פת משעורים, הרי הוא מותר בשניהם, גם בשל חיטים וגם בשל שעורים, מאחר ובדיבורו לא אמר שאוסר את עצמו בחיטים, ובליבו לא היה לאסור על עצמו שעורים.
אבל אם היה בלבו לאסור על עצמו פת של חטים או פת של שעורים, ובפועל הוציא בדיבור שפתיו פת סתם, אזי אסור בשל חטים לבד או בשל שעורים לבד. ואם נדר על דעת אחרים, אין איסור הנדר תלוי בלבו, אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם עליו, כך יחול הנדר.
וטעם הדבר שהחלת איסור הנדר הוא רק בהוצאת דיבור שפתיו, שלכאורה, מדוע שלא יספיק שרצונו בלב לכך, והרי מדובר על איסור שהאדם מחיל על נפשו, ואם כן עיקר ההדגשה היא רק כלפי עצמו בלבד, ואם כן שכל ההכרע יהיה רק לפי רצון הלב? ומבאר בטורי זהב שם בסימן קטן א' שזהו מאחר ובפסוק בפשרת נדרים כתוב "לבטא בשפתים", כלומר שאיסור הנדר חל רק עם ביטא אותו בדיבור שפתיו.
והנה הקשה שם על פי מה שכתב הרא"ש ששנינו במשנה, שאפשר לאדם לנדור לחרמים ולהורגים בכדי שיאמינו לו, למרות שהוא משקר להם בכדי שיעזבו אותו לנפשו, וטעם ההיתר הוא מפני שדברים שבלב הם דברים לגבי אונס, ומכך משמע שבלא אונס לא הולכים אחר דברים שבלב, וכאן מבואר שכל עוד אין הדיבור מתאים לרצון ליבו אין הנדר חל?
ותירץ בשם הרמב"ן, שבנדר שנודר להורגים, אין טעות בדבריו, שהרי כוון באמת בלבו לומר בדיבורו יאסרו פירות אלו לעולם, אלא שמחשב בלבו באמת דוקא היום, ולכן במקרה זה פיו עדיף ודבריו שבלב אינם דברים. אבל כאן שהוצאת פיו הוא בטעות גמורה, כי בלבו היה לומר פת חטים, על כן הוצאת פיו אינה כלום. כי מן הדין היה שגם מחשבתו תתבטל כיון שלא הוציא מחשבתו, אלא שאנו מרבים מפסוק 'לכל אשר יבטא' שהולכים אחר מחשבתו - כל עוד אין פיו מכחישו, שהרי פת חטים היא גם כן בשם פת.
ובשפתי כהן הביא מה שכתב הבית חדש בזה, שזהו דוקא אם הוציא בדיבורו בשוגג פת סתם, ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם, אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה, ומתכוין באמת שלא להוציא פת חטים בשפתיו, אלא לחשוב בלבו פת חטים, אזי אסור בכל פת, כי דברים שבלב אינם דברים, כן משמע מכל הפוסקים.
והנה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רטו מבואר, שנדרים חלים על דבר מצוה. כיצד, אמר: קונם סוכה שאני יושב, לולב אני נוטל, אסור לישב בסוכה וליטול לולב. והטעם מבואר בטורי זהב שם, שזהו מאחר ונדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו, שאומר קונם ישיבת סוכה עלי, אזי אינו נחשב כנודר לבטל את המצוה, שהרי לא קבל על עצמו כלום, אלא אסר החפץ עליו, ואם כן אין מאכילים לאדם דבר האסור לו.
העולה מן האמור: שמאחר שבשפתיו פירש שאוסר את הדבר עליו רק בדרך מסויימת שבו יהיה אסור לבוא אל הדבר, ואם כן יש לומר שלמרות שבכוונת ליבו בכל אופן (שהרי לא ידע באותו הזמן על הדרך הנוספת), מכל מקום 'דברים שבלב אינם דברים'. ואם כן יש לומר שלא נאסר בדרך הנוספת מעיקר הדין ואין זה נכלל בנדרו.
מכל מקום, מאחר ובנדרים האיסור חל על החפץ, והרי יש לומר שעצם החפצא נאסרה עליו מכל מקום, ואין זה משנה באיזה דרך בא אל הדבר. על כן יש מקום להחמיר שלא יעשה את הדבר בכל דרך ואופן שהוא.
