קרירות ואדישות

אחד מהדברים שהכי מפריעים ליהודי להיות בתודעה של גאולה פרטית הוא האדישות והקרירות לענייני הקדושה.
האדישות מתחילה בהתייחסות של האדם לעצמו למהות שלו. האדם לא מודע לכוחות הפנימיים הנפלאים שטמונים שבו והוא 'אדיש' כלפיהם.
מה הסיבה לכך? ייתכן שהוא פשוט לא שם לב לאותם כוחות. ה'מוחין' שלו עסוקים בענייני העולם הזה בקליפה לסוגיה השונים. אם ההתעניינות והתלהבות שלו ממוקדות בקליפה (שאינה אלא שטויות חיצוניות) ממילא הלב 'מתקרר' ונעשה אדיש לענייני קדושה לתורה או תפילה והאדם איננו מודע לשליחות ולתפקיד שלו בחיים – הוא מתרחק מהעניינים האמיתיים כי כדי להרגישם נדרש 'חום' והתלהבות.
ומכאן הוא עלול להידרדר נמוך עוד יותר לניתוק וריחוק פנימי מעצמו ומקיום שליחותו בעולם.
וכך כותב הרבי ב"היום יום" לתאריך ט"ז בשבט בשם הרבי הרש"ב: "בין קרירות וכפירה ישנה רק מחיצה דקה. כתוב "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" אלקות היא להבת אש ללמוד ולהתפלל צריכים בהתלהבות הלב ש"כל עצמותי תאמרנה" את דברי ה' בתורה ותפלה".
כפירה נובעת מקרירות ואדישות. האדיש מנותק בתודעתו מהשורש מהקב"ה ובשל הניתוק נעשה לא אכפתי ומאבד את האמונה. כדי לתקן זאת יש לגלות את האש הפנימית ההתלהבות והחיות בעבודת ה'.

להתחיל להתלהב
הביטוי "מחיצה דקה" מזכיר את המובא בתניא (באיגרת הקודש סימן ד) בעניין עורלת הלב – שיש בה שני סוגים: עורלה גסה ועורלה דקה. העורלה חוצצת ומפרידה בין הפנימיות לחיצוניות. כדי לחשוף את הפנימיות יש צורך להסיר את המחיצה העבה והגסה ולא אותה בלבד אלא גם את המחיצה הדקה.
הסרת העורלה פירושה שהאדם משתחרר מאותה 'אטימות' ומתלהב מהפנימיות שבו מאותו "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו ומהכוחות הנפלאים שטמונים שבו. אז יהיה מסוגל 'להתלהב' מהקשר עם הרבי וכן הלאה.
הרבי מביא בפתגם זה את הדוגמה של תורה ותפילה בהתלהבות. ההקפדה על הלכות תפילה. אינה מספיקה. אליה יש לצרף – חיות והתלהבות פנימית ובהן דווקא מושם הדגש. לדוגמה: דיבור בזמן התפילה הוא בוודאי בעיה מבחינה הלכתית אבל הוא גם מעיד על בעיה פנימית עמוקה יותר – הוא מתפלל בלי אש והתלהבות. אומנם הוא מדבר עם הקב"ה אבל הוא אדיש למשמעות של זה...
הקרירות והאדישות מתגברות כשעסוקים במידה רבה מדי בחומריות של העולם. כידוע החמור קר ואדיש וכדברי הגמרא שלחמור קר אפילו בתקופת תמוז... ובניגוד לקור הזה התורה מלמדת אותנו ש"ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד כד) יש בתוכנו אש אלוקית והיא צריכה לבוא לידי ביטוי בהתלהבות וחמימות על שזכינו להיות יהודים וחסידים מקושרים לרבי.

אמונה שבוקעת מחסומים
"בין קרירות וכפירה מפרידה מחיצה דקה". הקרירות וחוסר ההתלהבות מביאים לכפירה. מה משמעותה של כפירה? הפך האמונה. כשישנה אדישות האמונה הפנימית נמצאת בגלות. האדם לא מאמין בעצמו בכוחות שלו וממילא גם בקב"ה הוא איננו מאמין...
הבעיה־ה'מחלה' טמונה בקושי באמונה והפתרון־התרופה – חיזוק האמונה.
בבסיס הקשר של יהודים עם הקב"ה ועל דרך זה הקשר של חסידים עם הרבי נמצאת האמונה. ישראל במהותם הם "מאמינים בני מאמינים" אבל כדי שהאמונה תתגלה צריך לכל לראש להאמין בעצמנו. האמונה בעצמנו נוסכת בנו כוח והוא גובר ומצעיד אותנו קדימה – אל האמונה בה' ובמשה עבדו.
כאשר עם ישראל יצא ממצרים והגיע ועמד על שפת ים סוף האמונה בדברי משה רבנו הייתה הכרחית כדי שהים ייקרע וייבקע לפניהם. על הפסוק "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד ג) אומר המדרש שהים נבקע בזכות ארונו של יוסף שעליו נאמר "וינס.." כשעמד בניסיון קשה (מול אשת פוטיפר) והתגבר.
יוסף התגבר על תאוות העולם הזה על החמימות של הקליפה בזכות שזכר את דמות דיוקנו של אביו. יוסף מסמל את הסרת העורלה ("צדיק יסוד עולם" נאמר על יוסף שעניינו מידת היסוד) ובזכותו מתגלות האמונה והביטחון שמאפשרים לבקוע את הים.
כך גם באמונה של האדם בעצמו ובכוחותיו: האמונה בכוחות שה' נתן לנו בכוחה לפתוח את כל המחסומים. האמונה של האדם בעצמו תאפשר לו להאמין גם בקב"ה וגם בקשר הפנימי שלו עם הרבי.
מפני מה הדברים קשורים? כי הנשמה של כל אחד מאיתנו היא "חלק אלוקה ממעל ממש" ואת השליחות המיוחדת שלנו לבצע ולממש את תכלית הכוונה של הנשמה – אנו מקבלים מהרבי רועה ישראל. ככל שהאדם יאמין בפנימיותו ובכוחותיו הוא יחזק את האמונה שלו בה' ובמשה עבדו וגם ב"משה עבדו" שבכל דור ודור ומתוך אמונתו בו – ייטיב למלא תפקידו המיוחד לו בעולמו של הקב"ה.