מנוחה וביקורת

בעולם הדינמי שבו אנו חיים אנו ניצבים לפני התמודדויות עם אתגרים מגוונים: בענייני פרנסה ובריאות בענייני המשפחה והילדים וגם בענייני עבודת ה' שליחותנו ותפקידנו בעולם וכדומה.
התמודדויות אלו מלוות פעמים רבות במתח דאגה וטרדה והם מקשים על האדם ומצערים אותו.
בשיחת הדבר מלכות לשבת פרשת במדבר תשנ"א הרבי מסביר בהרחבה גדולה כיצד התורה יוצרת שלמות בעולם בכלל וגם בנפשו של האדם:
ובלשונו של הרבי: "שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר יש לו מנוחה מנוחת הנפש ומנוחת הגוף. ויתירה מזו: זה מביא מנוחה לא רק להאדם עצמו אלא גם לכל הענינים שהוא עושה בעולם שהם נעשים בשלימות יתירה וביתר הצלחה כאשר הם נעשים מתוך מנוחה...".

השלמות מאפשרת ביקורת
תחושת השלמות הפנימית מאפשרת לאדם גם התייחסות בוגרת ושלמה יותר כלפי בני ביתו וחבריו ואף לאנשים שדעותיהם שונות מאוד מדעתו שלו מאחר שהוא לא מרגיש 'מאוים' מהם ומדעותיהם.
אחד מהביטויים להיותו משוחרר מכל איום הוא היכולת של האדם לקבל ביקורת. כשאדם מרגיש בתוכו 'שלמות' אמיתית הנובעת מהכרת הערך העצמי שבו ומתוך התחברות לייעודו ותכליתו הוא יהיה מסוגל לקבל ביקורת מבלי להיבהל.
אדם שאינו 'שלם' בתוכו אלא שרוי תדיר בלחץ ובמתח כל ביקורת מערערת אותו ופוגעת בערכו העצמי. הוא לא מסוגל לראות את חסרונות עצמו ועל אחת כמה וכמה שהוא לא מסוגל לקבל ביקורת מאחרים.
כשהוא שומע ביקורת הוא מתגונן ותוקף בחזרה מאחר שלתחושתו הביקורת שנמתחה עליו שוללת את ערכו ושלמותו. התגוננות זו יש בה 'ניצוץ' חיובי. האדם לא מוכן שישללו את הדברים הטובים שבו. הבעיה היא שהוא רואה בביקורת שלילה כוללנית ומקיפה יותר – כאילו היא שוללת את מציאותו כולה. משום כך הוא לא מסוגל להכיל אותה ולראות בה חלק (אחד ואולי אפילו קטן) מהשלמות שלו.
וכפי שאומר הרבי ב"היום־יום" (כ"ו במרחשוון): "הדרך האמיתי הוא שצריכים לדעת מהות עצמו בהכרה אמיתית בחסרונות עצמו ובמעלות עצמו. וכאשר יודעים את החסרונות לתקנם בעבודה בפועל ולא לצאת ידי חובתו באנחות בלבד".
אדם שחי בתחושה של שלמות אמונתו בעצמו ובערכו חזקה דייה והוא מסוגל לראות את המעלות של זולתו מבלי שהדבר יגרום לו לתחושה שהן פוגעות בערכו שלו. האמונה של האדם בערכו האלוקי האמיתי כוללת בתוכה את הנכונות והיכולת להודות בטעויות שלו להכיל אותן בתוכו ולנסות לתקן אותן.

ביקורת עצמית ככלי לאחדות
לאחרונה מרבים לעסוק באחדות. ניתן לומר שצעד חשוב הסולל את הדרך אל האחדות האמיתית הוא ההכרה של כל אחד באופן אישי וגם כל שיטה ודעה באופן כללי שהשלמות היא רק ב"דעת עליון" ובכל אדם או דעה לא תיתכן שתהיה שלמות. הכרה כזאת תוביל בהכרח לנכונות להודות בחולשות ובחסרונות.
זה לא סוד שכל אחד מאיתנו איננו שלם (אובייקטיבית). וכפי שהרבי כותב במכתב לנערה שנמצאת בשלב השידוכים בחיפוש אחר בן זוג מתאים: "יש להכיר את המציאות כפי שהיא שאין שלמות בעולם ולכן אין לחפש ולחטט אחרי חסרונות של אלו שבאים עימהם בהיכרות ובפרט להביא בחשבון שגם המחפש אינו בתכלית השלמות וכשמסתכלים בעין יפה על בני ישראל ומשימים לב להעיקר (מידות טובות הנהגה בדרך הישרה היא דרך התורה והמצווה וכו') אזי בדרך ממילא רואים איך שהטפל דטפל אין צריך לתפוס יותר מערכו וכשהעיקר הוא בשלמות הרי זה מכריע לאמירת הן" (איגרות קודש כרך י"ט איגרת ז'צא).
עיקרון זה נכון לא רק בענייני שידוכים ושלום בית אלא גם ביכולת להתאחד ולהתחבר עם אלו שחושבים אחרת מאיתנו.
בעומק העניין זיהוי החסרונות והחולשות של עצמנו והנכונות להודות בהם יועילו לנו לראות את המציאות להבין שהיא מורכבת ולקבל את המורכבות הזאת; ובד בבד הם יועילו לנו גם מצד ההסתכלות של אחרים עלינו – אם אנחנו איננו חוששים שהזולת יראה את חסרונותינו ההסתכלות שלו עלינו גם היא תהיה 'רכה' יותר ומתוך כך הוא ירצה לחפש ולמצוא בנו את היתרונות שלנו. אם נהיה עסוקים בתקיפת החסרונות של האחרים (מתוך הגנה על עצמנו) – המותקפים יתקשו לראות בנו צדדים טובים. כל שיעמוד לנגד עיניהם יהיה אותה המתקפה והם יחפשו דרכים להתגונן מפניה. וכיצד מתגוננים? אמירה עממית אומרת: ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. אם כן כדי להתגונן הם... יתקפו אותנו. כולנו נהיה עסוקים במתקפה הדדית ובמקום לראות זה את יתרונותיו של זה וללמוד איש מרעהו – נהיה במלחמה תמידית. הלא חבל?
לפעמים באופן לא מודע אדם 'מתעקש' להתעלם מחסרונותיו שלו ולהעצים את חסרונותיו של האחר. ייתכן שהוא מרגיש שכדי שלו להרגיש 'גבוה' עליו 'להנמיך' את האחרים. נכון שמבחינת חישוב 'הגובה היחסי' – הן הגבהה שלנו הן הנמכת הזולת עשויות לשמור על 'פער הגבהים' בינינו אבל הלכה למעשה הדברים עובדים אחרת. הערך העצמי של כל אחד אינו תלוי בערך של זולתו והכרה בחולשות שלנו אינה 'מקטינה' אותנו או פוגמת בערך שלנו. אדרבה הכרה זו נוסכת בנו חוסן פנימי והוא מאפשר לנו להודות שגם האחר ניחן במעלות רבות ויש לנו מה ללמוד ממנו.
וכך גם ביחס להבנת דברי הרבי. כשם שאין שלמות באדם כלל אין שלמות לאדם גם בהבנת והשגת שכלו. עיקרון זה מחייב להכיר במציאות שבה יש מקום לגישות ותפיסות שונות גם בתורתו של הרבי וכל אחד מאיתנו עשוי להגיע להבנה השונה מזו של חברו. איש מאיתנו איננו קולט הכול. יכולת ההשגה של כולנו מוגבלת ומלבד זאת אנו נבדלים זה מזה גם בנטיותינו הטבעיות בתפקיד המוטל על כל אחד מאיתנו ובשליחות המיוחדת לנו.
כאשר האחד מוכן לתת מקום לדעה של רעהו ולכבד אותה אין פירוש הדבר שהוא 'עושה לו טובה' ו'מוותר' על ה'אמת' שלו אדרבה במעשה זה הוא מתמסר בביטול אמיתי לעומק "דעת עליון" שבתורת הרבי המכילה את כל האופנים.
אם כן אין מה לפחד מביקורת – לא מביקורת עצמית וגם לא מביקורת הנשמעת מבחוץ. המסוגלות להכיר גם בחסרונות ובמגבלות ולהודות בקיומם היא תנאי להגעה לתחושת שלמות ובלעדיה – ההגעה אליה לא תתאפשר.