דאגה מהעבר

המושג תְּשׁוּבָה קשור אל הפועל לָשׁוּב, ועובדה זו מלמדת אותנו שאין מדובר ביצירה חדשה אלא בחזרה ושיבה לשלמות פנימית שטמונה בנו, למקום ש"כבר היינו בו".
כשאדם עושה 'חשבון נפש' ומזכיר לעצמו את טעויותיו – במעשים שבין אדם למקום או במעשים שבין אדם לחברו – הוא עלול לתהות בינו לבין עצמו: "אומנם אני יכול להחליט שמכאן ולהבא אני משתנה, לומד את הלקח ולא חוזר על הטעויות שעשיתי, אבל כיצד אני יכול למחוק באמת את מה שהיה קודם?" התהייה הזאת מעוררת בו דאגה.
בחסידות מוסבר עד כמה גדול כוחה של התשובה: היא מסוגלת למחוק את הטעויות הקשות ביותר שלנו, ולא זו בלבד: היא מסוגלת גם להפוך אותן לכוח של זכות – על ידי תשובה מאהבה, זדונות הופכים לזכויות.
תשובה מאהבה אינה מצטמצמת לחרטה ולתחושת כישלון. אלו רק השלבים הראשונים שלה. ובעקבותיהם מגיעה התעוררות פנימית חזקה של האדם להיות קרוב לה', לאהוב אותו ולהיות אהוב. ומה גורם לעוררות הזאת? הכישלון הצורב. אם כן, מתברר שהחטא הוא שבסופו של דבר מגביר את האהבה – ואזי, גם הזדון נהפך לזכות.
היכולת הפנימית של הכוח המיוחד הזה טמונה באמונה ובידיעה של מהות התשובה – שיבה: מהחיצוניות והדמיונות שבנו – אל עצמנו האמיתי.
מתברר שמי שנכשל בכל הטעויות והכישלונות לא היה 'אנחנו' האמיתי. כיוון ששקענו בדמיונות ובחלומות רעים, התרחקנו מעצמנו ואיבדנו את הקשר עם ה'אני' האמיתי, ומי שנכשל היה מישהו שמנותק מאיתנו, מישהו אחר. התשובה היא ההתפכחות שמתקנת את המצב, מבטלת את הנתק ויוצרת מחדש את החיבור שלנו אל עצמנו.
אומנם ההתרחקות גובה מאיתנו מחיר ומשפיעה על חיינו, אבל חשוב שנדע שבכוח התשובה, השיבה לעצמנו האמיתי, ניתן לתקן את המצב ולהחזירנו אל המהות הפנימית שלנו, שהיא הנשמה האלוקית – חלק אלוקה ממעל שבתוכנו והערך הפנימי הלא מותנה שבנו.
לעשיית הצעד הזה נדרשת אמונה חזקה. אמונה שאפשר לעשות תשובה, אמונה בקב"ה שנמצא איתנו בכל מצב, מאמין בנו ואוהב אותנו באהבה עצמית שאינה תלויה בדבר. האמונה הזאת מאפשרת השתחררות מכל המחשבות ההרסניות שבתוכנו, מביקורת והנמכה עצמית, מעריכת השוואה בינינו לבין אחרים – מחשבות ששורשן בחוסר אמון של האדם בעצמו וחוסר אמונה בטוב שטמון בו.
אם כן, היכולת להאמין שהמהות הפנימית שלנו טובה היא ההתחלה האמיתית של עבודת התשובה, והיא התנאי ליכולתנו לעשות 'חשבון נפש' ולבדוק מה אנו יכולים וצריכים לשפר.

לקבל את עצמנו
אחד המקומות החשובים שבהם היכולת הפנימית הזאת מתגלה הוא קבלת האחר: היכולת לקבל את הזולת באמת מעידה על היכולת הפנימית הקיימת בתוכנו להקביל את פני המלך.
יש אנשים שאין בהם נכונות לקבל את הילדים שלהם... את בן הזוג שלהם... אלו אנשים שאינם מסוגלים ליצור מערכת יחסים אמיתית של נתינה וקבלה.
השורש של המוגבלות הזאת טמון בהיעדר אמון של אותו אדם בעצמו: הוא חש פגוע, מפוחד, לא מספיק "שווה" וטוב וכדומה. וכיוון שהוא איננו מאמין בטוב של עצמו, הוא גם איננו מסוגל להאמין בטוב של זולתו. חוסר האמון מוביל בהכרח לניכור וריחוק.
בתהליך הפנימי התודעתי, האדם משכנע את עצמו במערכת טיעונים הגיונית לכאורה, מבלי לשים לב שההיגיון הבסיסי שעליו היא בנויה – מעוות. הוא כביכול מסביר לעצמו: "הרי אני לא שווה כלום... ממילא אף אחד לא מעריך אותי... אז איך אני אעריך מישהו אחר? הרי אם אעשה זאת, זה יבליט עוד יותר את חוסר הערך שלי... עדיף להגיד שכולם לא שווים...".
לפעמים עולה בו מחשבה: 'אולי אם אנמיך אותם ואגיד שהם לא שווים, יהיה לי יתרון מסוים עליהם ויראו שאני כן שווה...', וכך אט־אט נוצר בתוך הנפש תהליך של ריחוק, פירוד, התרחקות פנימית מהאחרים, ובהם מהקרובים אלינו ביותר. מצב זה הוא כר פורה, מצע גידול שעליו צומחות המידות השליליות ובהן הקנאה, השנאה והתחרות... הסביבה נעשית כבדה ומעיקה.
היכולת האמיתית לאהוב את הזולת מותנית בקיומו של ביטחון חזק של האדם במקום הפנימי של עצמו. אם הוא מאמין בערך האמיתי שלו, הוא יכול לראות שגם לחבר שלו או לבן הזוג שלו יש ערך אמיתי, ואז הוא יכול להגיד "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי": אם לי יש מקום – גם לו יש מקום, ואנו יכולים להשלים זה את זה.
אבל אם האדם חושב שאיש איננו מפנה אליו פנים מחייכות (כי אפילו הוא מפנה לעצמו פנים זועמות), מתעוררים קונפליקטים, והם מביאים בסופו של דבר לריחוק.
לכן חלק נכבד בעבודה של חודש אלול הוא חיזוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" כפשוטו, בקשרים עם הסביבה בחוץ, ובעיקר – בתוך הבית פנימה. ראיית המעלות שקיימות אצל הזולת מתוך אותה ידיעה שגם בנו קיימות מעלות עצמיות. כאשר המקום הפנימי שלנו בטוח ושָלֵו, אנו מסוגלים לפתח קשרים נכונים גם עם הזולת. אדם שאיננו רואה את עצמו־עצמיותו באמת איננו מסוגל לראות גם את עצמיותו של הזולת, ובוודאי לא את החיוך של המלך בשדה.
צריכים להיות נכונים להקביל את המלך, ולשם כך, כאמור, עלינו לחזק את היכולת שלנו להקביל את פני הזולת. יכולתו של האדם להקביל את פני הזולת, מעידה עליו שהוא מקביל את פני עצמו, וממילא גם את פני המלך.